מטמורפוזה הכרחית

אני לא שמימית. זה שאני
מרחפת מעדנות, לוטפת
כמו רוח, אני לא
שמימית. בזכות הענן
שלי אני אתפזר ברגע הנכון
ואוטח בך
וכל התולעים השחורות יכרכו
סביבך, צעדיך יכשלו, רוחך
תלעלע, לשונך תדבק
לחיכי

צל האימה מעל קערת הסלט

זה הפתיע אותי שהאצבעות
נחתכות בקלות נחרצת
כזאת. פרוסות עגולות ולא
נמרחות, שומרות על
צורתן האופיינית. כמו המשכם הטבעי
של הגזר
והמלפפון. הייתי מצפה לנשיכת השפה, לזוועה
עולה באישונים, לדרדור
ההרים מן הרכסים. אבל
הפרטיות רחוקה.  קודם פצפוץ העור
המתבקע, אחר-כך החיתוך הרך
בבשר האדום ולקינוח שבירת עצם
המציאות הדקה.

אני בעלת נסיון אפשר לומר

אני בעלת נסיון אפשר לומר
רבת נסיון אני יכולה לקנות כל
לב כשאחפץ. מה לקנות,
לקחת. זה פשוט אני
מנתחת אני בשמים ובארץ מעל
ומתחת אני בעלת נסיון אני לא
מדברת על פיתיון כי אם על
הים
איך היית פתאומי, הנה
שערך נחפז
מתערסל ברוח רכה נוגע
בלחיך שובה
לב. איש לא קם פתאום
ועוזב את החיים שצבר נסיון
שלושים שנה בתבונתו יוקדת ורעבה כדי לצאת
החוצה רטוב
מאהבה.

אחר-כך

את אומר בואי נפרד לרגע
ואחר-כך נראה
אולי שבוע אולי חודש בלי
ואחר-כך
זה יסתדר. אני רואה
את הגיבורה האנגליה נשלחת
לאיטליה לשנה. היא תראה
רנסאנס, פיאצות, גונדולות
ואחר-כך נראה.
הוריד שלי משתגע אל
בטנת השרוול. כשנגמור
לשתות את הקפה זה לא
אחר-כך? כשאגמור לרכוס את המעיל? ואפילו
כשרק אקום
לכפתר? ועכשיו? עכשיו זה לא
אחר-כך?