הגענו לעמק החולה אתמול, לא היינו כאן מזה ארבעים שנה. כמה
שאני אוהבת את עמק החולה. תמיד אהבתי, זה שונה מאירופה, הכול
מלאכותי שם ולא טבעי בכלל, אני לא מתה עליהם, על האירופאים. זה
שונה גם ממצרים, קניה ואתיופיה, שם הכול יבש, צהוב ומכוער. אין
הרבה מה לכרסם שם.
  כשחצינו את הגבול לישראל, חשבנו שניצלנו, חשבתי שבגלל הברית
שהייתה בינינו לפני שלוש ומשהו אלף שנים. אך הם, הישראליטוס,
ניסו לחסל אותנו. זה כנראה בגלל שאנחנו נטפלים לכל דבר ולא
עוזבים אותו.
  במצרים לא אהבו אותנו, בגלל כל הנזק שעשינו להם לפני איזה
שלוש מילניומים. הם זכרו לנו איך בגללנו ובגלל עוד כמה חרקים,
זוחלים ומכרסמים (למשל: צפרדעים), הפכנו אותם לשממה נידחת. מאז
הם לא סולחים לנו. הם הבריחו אותנו ואמרו לנו שפעם הבאה שנחצה
ת'גבול, הם ירססו אותנו בלי לחשוב אותנו.
  אז טסנו לישראל, וגם פה, מלבד כמה תאילנדים, אף אחד לא אהב
אותנו ואף אחד לא נתן לנו כלום, לא דירה של עמידר, לא סל-
קליטה, נאדה! איך שחצינו את הגבול והגענו לשטח האווירי של
מדינת ישראל, ביקשנו מאיתנו לעשות: 'אחורה פנה!' ולחזור כלעומת
שבאנו. לא שמנו עליהם, על הצברים ואלה לא הזהירו פעם שנייה
והחלו לרסס. רבים נפלו חלל, חלק מאיתנו אמנם חמק, אך רבים
התרסקו אל מותם. זה היה נורא ממש, טבח, פשוט טבח. העיקר הם
אומרים שהם הומניטאריים, אך הם לא טובים מעמים אחרים. אותו
החרא.
 
  אנחנו רוצים אך ורק להגיע צפונה. משם מערבה,
לגרייט-בריטיין. יש שם כל- כך הרבה ירוק, כל-כך הרבה שטח
חקלאי, כל- כך הרבה פוטנציאל, אנחנו בטוח נהיה מסודרים שם.
עמק החולה, זה רק אפטר קטן לפני שממשיכים, זה בהחלט לא משוש
חיינו וציפיותינו, אם כי זה בהחלט מקום נחמד.
 
  אחח... היו ימים יפים, ימים אחרים, ימים שהי רואים אותנו
מתקרבים ולא היו מנידים עפעף. היינו נחשבים למכה, היו רק רוצים
שנעבור, מסתגרים בבתים ולא יותר מכך, לא היו מנסים אפילו לנקוף
אצבע קטנה.
 
  עכשיו כבר לא נותרו מאיתנו הרבה, אך אנו נמשיך הלאה, איך
שאנחנו. צריך להתרגל למצב שבו שוחטים אותנו, מנסים לטגן אותנו,
לרסס אותנו.
  אומרים שג'וקים מתרגלים לכל דבר ויחיו אחריכם, גם ארבה...