נתתי לו את המחשב ואמרתי "עוז?"
"כן, דנה?"
"העסקה מבוטלת!"
כצפוי, עוז התחיל לבכות, נענע בראשו ושערו החום התנופף לכל
עבר, מעיני החתול שלו זלגו דמעות, מזויפות, כמובן. "אני אגיד
אותך לאימא!" הוא צעק. ניצלתי את היותו קטן ותמים ואמרתי לו
"אם תאמר מילה לאימא, אני אגיד למפלצת מתחת למיטה לאכול
אותך!". לא חשבתי שהוא באמת יקנה את זה, אבל הוא האמין ואמר
"בסדר. אבל מעכשיו אני לא אעזוב אותך בשקט. לכל מקום שתלכי
אבוא אחרייך! רק בגלל שלא קיימת את ההבטחה". לא היה אכפת לי.
מתישהו יימאס לו. בדיוק אז צלצל הטלפון. זו הייתה יעל. "יעל,
לפני שתי דקות דיברנו."
"אני יודעת, אבל בואי אליי, משעמם לי" היא אמרה.
"טוב, אני באה" עניתי. התכוננתי ויצאתי מהבית. אחרי כמה צעדים
שמתי לב שעוז עוקב אחריי.
"עוז, מה אתה עושה?"
"אמרתי לך שאני לא אעזוב אותך ואני מתכוון לזה".
בדיוק באותו רגע ראיתי אבן מונחת על הכביש וצץ במוחי רעיון.
"עוז, אתה רואה את האבן הזו?"
"כן, מה איתה?" הוא הסתכל עליי בחשדנות.
"זאת אבן קסמים. כל מה שתבקש ממנה יתגשם" כל כך התפללתי שהוא
יאמין. הוא המשיך להביט בי בחשדנות ואחר כך הרים את האבן.
"תוכיחי." הוא אמר. קטן קטן - אבל חכם, חשבתי לעצמי.
"הנה, תבקש משאלה" אמרתי. המשאלה הראשונה שלו הייתה כל כך
צפויה שמייד ידעתי מה לעשות. הלכתי והסתתרתי מאחורי שיח כשהוא
לא שם לב, ואז הוא אמר לאבן "הלוואי שאחותי דנה תעלם". הוא
הסתכל סביב ולא הבחין בי. לאחר מכן הוא הסתכל על האבן ואמר
"יש!!! הלוואי שאהיה עשיר! הלוואי ש..." והמשיך לבקש עוד ועוד
ועוד. הייתי מרוצה מעצמי. "עבודה טובה, דנה" אמרתי לעצמי
בלחש.
כשהגעתי ליעל מצאתי שאני לא היחידה שנמצאת אצלה. גם גיא וניר
(כן, החבר החתיך שלי) היו אצל יעל. "תגידי, דנה, בא לך לצאת
לדאבל-דייט?" שאלה אותי יעל. "נלך לאכול פיצה" אמר גיא. "כן,
רעיון טוב, בואו נלך" אמרתי, וניר חייך. לפתע יעל התחילה
לצחקק. "משהו קרה?" שאלתי. "לא לא, בואו נלך" ענתה לי יעל,
לאחר שהתגברה על התקף הצחקוקים הפתאומי שלה.
הגענו לפיצרייה והזמנו פיצה ושתייה. יעל שוב צחקקה, וגיא הצטרף
אליה. ניר נראה מאוד רציני, ואפילו מוטרד. משהו כאן לא בסדר.
ידעתי את זה. "אני הולכת לשירותים", אמרתי.
כשחזרתי עמדתי כמה שולחנות מאחוריהם והם לא ראו אותי. אבל אני
שמעתי כל מילה נוראה שהם אמרו.
"אני לא מאמינה איך דנה האמינה לשטות הזו..." אמרה יעל וצחקה.
"כן, איך היא יכולה לחשוב שניר יציע לה חברות? זה היה התעלול
המושלם ל-1 באפריל!" צחק גם גיא. ניר לא צחק. מעניין למה הוא
גם לא צחק על חשבוני. מנוול.
המלצרית התקדמה לשולחן שלנו וכשנתקלה בי אמרה: "דנה, השתייה
שלך הגיעה". שלושת ה"חברים" שלי שמעו, ומיד סובבו את מבטם
אליי. הם הביטו בי ולבסוף יעל אמרה: "דנה, אני יכולה להסביר לך
מה...". אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הדמעות כבר זלגו על לחיי,
וברחתי משם בריצה לפני שהיא סיימה את המשפט. כשהגעתי הביתה כבר
הייתי רגועה, או לפחות השתדלתי להיות רגועה. אם אמא שלי תראה
אותי בוכה היא תתחיל לחקור, ואני לא רוצה את זה. אמא היא האדם
היחיד שיש לי. כלומר, יש גם את עוז, אבל הוא בן 8...
אבא שלי עזב. לפני 7 שנים, הוא פשוט קם והלך. אני שונאת אותו
על זה, ומצדי הוא מת. אין לי שמץ של מושג איפה הוא וגם לא אכפת
לי. יש לי את אמא, והיא כל מה שאני צריכה. מיד כשנכנסתי לבית,
עוז התנפל עליי. "זו לא אבן קסומה!!!" צעק, ודחף לידיי את
האבן. "עוז, בבקשה, אין לי כוח לכל זה", אמרתי בעייפות ושמתי
את האבן בידיו. "דנה? מה קרה לך?" שאל אותי בשקט. עוז ואני
רבנו הרבה, אבל זה לא שינה את העובדה שאנחנו אחים. "כלום, עוז,
אני בסדר." אמרתי לו, ורצתי לחדר לפני שאתחיל לבכות לפניו.
סגרתי את דלת החדר וצנחתי על המיטה. בכלל לא שמתי לב שנרדמתי
עד שאמא העירה אותי ואמרה "דנה, נרדמת מוקדם אתמול, מה קרה?"
"שום דבר, אמא, שיעור ספורט היה קשה והתאמצתי יותר מדי" שיקרתי
לה. היא האמינה לי, למרבה המזל, ואמרה "טוב, אז תתכונני, את
צריכה ללכת לבית הספר". לא רציתי ללכת. אני לא רוצה להיתקל
בהם. "לא, אמא, אני לא מרגישה טוב, לא נראה לי שאלך לבית הספר
היום", ניסיתי להראות מסכנה וחולה. לקח לי זמן, אבל שכנעתי
אותה לתת לי להישאר בבית. אמא הלכה לעבודה, ועוז לבית הספר,
ואני נשארתי לבד. כל היום רק אכלתי וישנתי. אחר הצהרים חשבתי
ברצינות לברוח מהבית. כך יהיה לי שקט, אני אסתדר בעצמי, ולעולם
לא אצטרך ללכת לבית הספר ולראות את החברים לשעבר שלי. עוז קטע
את מחשבותיי כשנכנס הביתה.
"מה יש לאכול?" שאל בעודו פותח את המקרר. חשבתי מה תהיה התגובה
שלו כאשר יראה שהמקרר ריק. וכמובן, שזו לא איחרה לבוא.
"אין שום דבר במקרר! הוא יותר ריק מהראש שלך, דנה!!!"
"סתום, ננס!" צעקתי עליו, "היום אתה בצום! רק בגלל שאמרת שהראש
שלי ריק", צחקתי לעצמי בזמן שעוז הלך לחדרו והוציא לי לשון.
הבנתי שזה היה הצחוק הראשון שלי מאז היום ההוא בפיצרייה. נשמעה
דפיקה בדלת. פתחתי את הדלת, ושם ממולי, עמדה יעל. הסתכלתי עליה
בהלם, ואמרתי לה "את עוד מעזה לבוא אחרי מה שעשית?!"
"דנה, בבקשה, באתי להסביר" היא אמרה ברכות.
"אני רק רוצה לדעת דבר אחד", אמרתי ליעל, וניסיתי שלא לבכות.
"מה? כל דבר!" היא אמרה.
"מתי התכוונתם לספר לי? זה היה משהו נגדי?" שאלתי.
"לא, דנה! מה פתאום??? זו הייתה רק בדיחה, באמת! חשבנו
שתביני... הלכנו לפיצרייה כדי לספר לך שזו הייתה רק בדיחה."
היא הביטה בי.
"אתם... אתם הבכתם אותי. זה לא נקרא להיות חברים, יעל." בכיתי,
וטרקתי את הדלת בפרצוף שלה. היא לא דפקה שנית. הלכתי לישון אבל
לא הצלחתי להרדם, אז נשארתי במיטה וחשבתי. למה הם עשו לי את
זה? יעל שיקרה לי? לא, לא יכול להיות. היא נראתה באמת מלאת
חרטה, היא לא תשקר לי. מצד שני היא כבר שיקרה לי ב-1 באפריל.
די, דנה! את לא יכולה להמשיך ככה, את לא יכולה לבלות את כל
החיים שלך באכילה, בשינה ובהברזות מבית הספר! זהו זה. מחר את
הולכת לבית הספר ומראה לכל החברים הסתומים שלך שאת גם בן אדם
ושלך לא אכפת ממה שהם עשו לך... שבשבילך הם לא קיימים - זה מה
שתעשי.
המחשבה הזו עודדה אותי, רוממה את רוחי. הייתי מרוצה, שאני
מתמודדת עם הבעיות שלי ולא בורחת מהן. חייכתי, והחלטתי לצאת
לטייל קצת. זו הייתה מחשבה ממש טובה, בגלל שכשיצאתי גיליתי
איזה יום יפה היה, היה. עד שפגשתי את ניר בדרך. לא יכולתי
להמשיך ונעצרתי במקומי, וכך גם ניר. "היי." הוא אמר. לא עניתי.
"דנה, אני.." הוא לא המשיך. הוא לא נקטע או משהו כזה, אבל אני
פשוט התחלתי לרוץ. ברחתי משם. רצתי ורצתי, עד שנתקלתי במישהו.
נפלתי. "את בסדר?" הוא שאל. הוא היה גבר, בסביבות ה-40, לבוש
בשחור, בעל הבעת פנים שמחה. "תודה", אמרתי, נעזרתי בידו
והתחלתי ללכת. אחרי צעד אחד, נפלתי שוב. "איי.." זה היה כואב.
"תני לי לראות." הוא אמר, לאחר מבט קצר פתח את פיו ואמר "אני
חושב שאולי נקעת פה משהו... קצת נפוח. איפה את גרה?" לאחר
שאמרתי לו את הכתובת הוא הסתכל עליי, בצורה קצת מוזרה, ואמר"
זה נורא רחוק. אקח אותך לבית שלי, זה מאוד קרוב." הייתי
מבוהלת. בצדק! איך אלך עם איש זר לבית שלו. "סמכי עליי" הוא
אמר וחייך. לא היו לי ממש ברירות, והוא באמת נראה איש מאוד
נחמד, אז הלכתי איתו.

המשך יבוא... (כן כן יש לזה הרבה חלקים)