ניסיתי לשכוח, באמת שניסיתי, רק שבכל פעם שפקחתי עיניי היה
משהו שהזכיר לי אותך, כולם פתאום לבשו את דמותך ונראו כל כך
דומים לך, כל כך דומים אך כל כך שונים, כי אחרי הכל אתה יחיד
ומיוחד, תמיד הזכרתי לך את זה.
מהרגע הראשון ראיתי את זה, את הניצוץ הזה בעינייך, זה שהדליק
אותי אבל עכשיו הוא מעציב אותי, מזכיר לי ימים רעים, רוצה
לברוח ממך... ולקחת אותך איתי, מין מצב סותר ומבלבל, אני לא
יודעת מה אני אעשה בלעדייך, למרות שלעולם לא היה לי אותך, אני
נאנחת כשאני חושבת על זה.
אתה לעולם לא תהיה כמו כולם, תמיד תהיה לך את ההילה הזאת,
המסתורית הזאת שמושכת את כולן.
ועכשיו כשאני יושבת ככה וחושבת עלייך אני יודעת שזה אבוד אבל
עדיין אני מבינה במין הברקה מטופשת שכזו, שאני אוהבת אותך, גם
לאחר הנפילה.

מין מכתב התוודות שכזה, לאחר הנפילה.