איך אפשר לרדת כל כך נמוך?
כן. זאת השאלה הכי נשאלת שיש לי.
לשקוע ושוב לשקוע...
לאבד תקווה.
לראות רק שחור בעיניים
ולחשוב איזה חיים היו אמורים להיות...
בית טוב, משפחה תומכת ומאושרת, סביבה יפה, אהבה ללא גבולות...
אבל משהו לא הסתדר - מסתבר...
כשנולדתי, כל בית החולים היה בהלם איזו ילדה יפה נולדה.
[אמא סיפרה לי את זה כל כך הרבה]
מה אפשר לומר?
נולדתי למקום יפה...
בגן שמו לב המבוגרים שמשהו קצת מוזר בי...
ולא הרבה זמן אחרי ששמו לב,
אובחנתי בתור היפר-אקטיבית..
וכך בבית הספר תמיד עשיתי בלגן...
ככל שגדלתי הבלגן הזה נהיה יותר עמוק...
הצרות נמשכו אלי כאילו יש ביני לביניהן איזשהו כוח מגנטי.
ואז הגיע גיל ההתבגרות...
האלכוהול, הסיגריות... הבנים...
לאט לאט התדרדרתי עוד ועוד...
נכנסתי לתוך בועה שכזאת שבה יש רק רוע!!!
נהייתי בנאדם עצוב כל כך...
כל הזמן חיפשתי את האמת הלא ידועה שנמצאת אי שם בתוך נפשי...
אבל חיפשתי במקומות אחרים.
אפלים שכאלה... שבהם יש רק שחור.
נזרקתי מבית הספר.
זה היה כל כך שובר.
ואז פתאום נפל לי סוף סוף האסימון.
אני בן אדם טוב.
מגיע לי להיות שמחה ורגילה!!!
אני רוצה את זה!
ואז נכנסתי למקום של נוער בסיכון.
נשמע מפחיד, לא???
אז כן, זה באמת ככה...
אבל לאט לאט פתאום מצאתי נקודות אור.
גיליתי בעצמי מין עומק נפשי מדהים שכזה...
והתחלתי לצעוד בדרכי אל האושר.