[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן גרין
/
שגרה אפורה

עוד יום ראשון מגיע, ואני אפילו לא שמתי לב שיום ראשון שעבר
היה כאן בכלל. שגרה אפורה ונוראה, כמו מעגל סגור שאי אפשר
לפרוץ, פשוט לא ניתן לברוח ממנה. אני קמה בבוקר, יותר נכון
בצהריים, ומחליטה שזהו, היום זה היום הראשון בשארית חיי, ואני
אנצל אותו עד תומו. היום אני משתנה, כן, אני מכריזה קבל עם
ועדה שהחל מהיום אני מישהי חדשה. מה שהיה מת, נקבר, לא קיים
יותר. אני מצטרפת למרוץ הפחדנים, אני והבחור הרובוטי מהבוקר
נרוץ יד ביד במרתון הגדול של הלוזרים. נכשלתי בהתמודדות עם
קיומי האותנטי, גם אני אתחיל להסתתר מאחורי עבודה מכובדת, טבעת
נישואים ושני ילדים, וחיי יהיו כביכול מאושרים. אולי זה מה
שיציל אותי מהרס עצמי ומהמערבולת האינסופית של כשלונות
צורמים.
עד שאני מזיזה את עצמי מהמיטה, כבר 14:00 בצהריים. אני משנה
שוב את הפורמט של קורות החיים שלי, בתקווה שאולי הפעם זה
יעזור, אחר כך עוברת על הדרושים בכל העיתונים ולא מוצאת כלום,
כרגיל. זה שיש לי תואר ראשון לא משנה דבר. היה הרבה יותר טוב
אם במקום ללמוד שלוש שנים הייתי מחפשת איזה מנכ"ל שיאמץ אותי.
סתם להיות בנאדם נחמד ומוסרי זה לא יעיל בשנות האלפיים, במיוחד
כשאת אשה.
לפתע הטלפון צלצל, על הקו הייתה מזכירה של חברה גדולה שהתקשרה
לזמן אותי לראיון עוד באותו היום. התלבשתי, ואמרתי לעצמי: זה
סימן שהיום המזל שלי השתנה.
התלבשתי שעה וחצי, החלפתי חמש פעמים את הבגדים. בסוף, כשהייתי
מרוצה, יצאתי החוצה לעולם האכזר.
הגעתי למשרדים המפוארים של החברה. הפקידה, בחורה צעירה בשנות
העשרים המוקדמות, לבושה בחולצה שמבליטה זוג שדיים עומדים זקוף
להפליא, לועסת מסטיק בעצבנות ומפלרטטת עם אחד העובדים. ניגשתי
אליה והצגתי את עצמי. "תחכי כאן עד שאקרא לך", ציוותה עלי,
ופוצצה בלון בעצבנות, במסטיק הלעוס שלה. כנראה חבר שלה לא סיפק
אותה אתמול בלילה.
המתנתי שם חצי שעה, ואחרי שסיימתי לספור את כל הקווים שבין
המרצפות ואת מספר העובדים בעלי עניבות אדומות עם פסים לבנים,
התחלתי לדמיין איך ארגון הפקידות הבינלאומי מתארגן מדי חודש
וקובע כללי התנהגות נוקשים כגון לקבוע למועמדים ראיונות עבודה,
שעה וחצי לפני הזמן המיועד, רק כדי שיגיעו לראיון עצבנים, וכך
יבדקו איך הם מתמודדים עם מצבי לחץ.
אולי בשלב הבא פשוט יושיבו אותי על כסא ויטפטפו עלי לאט לאט
טיפות מים על הראש? אני חושבת שזה יהיה יותר אפקטיבי.
לבסוף היא קראה לעברי "בואי אחרי". גררתי את עצמי אחריה לאורך
המסדרון הלא נגמר ושיננתי לעצמי: "הפעם את משווקת את עצמך כמו
שצריך, תני להם לשמוע מה שהם רוצים לשמוע".
הגענו לפתח המשרד בסוף המסדרון, הפקידה הפטירה לעברי בחיוך
מאולץ "בהצלחה", ופתחה את דלת המשרד. נכנסתי למשרד הצבוע בכתום
מזעזע. הרצון להתקדם בקצב הטכנולוגיה גורם למעצבי הפנים לאבד
את העשתונות, הם לא יודעים מה לעשות כדי להיות מיוחדים, כל אחד
רוצה להמציא טרנד חדש אך התוצאה די מבחילה. התקדמתי באיטיות עם
רצון עז להיראות אסרטיבית ועם בטחון עצמי, חזרתי על כל
הפוזיציות של שפת הגוף שמראות בטחון, אך כששמתי לב לשתי הנשים
המבוגרות שישבו בחדר ידעתי שאני מתחילה מעמדת נחיתות.
אם יש משהו שאני יודעת על עצמי, זה שיש לי בעיה עם דמויות
נשיות סמכותיות. הרבה יותר קל לי להתראיין אצל גברים. אני
יודעת שחיוך אחד, תנועה קטנה עם הלשון או לטיפה על השיער, יקנו
אותם והם בכיס שלי. אבל נשים סמכותיות מזכירות לי את אמי, וישר
אני חוזרת להיות הילדה הקטנה בת השלוש שאמא שלה זנחה אותה ואני
מתחילה להיסגר לתוך עולמי הפנימי, ולהיבלע במסכת רחמים עצמיים.

קיוויתי שהפעם אוכל להתגבר על השנאה שיש בי, אך עם זאת ידעתי
שהמאבק אבוד. זה נטוע בי יותר מדי עמוק.
התקפלתי על הכסא. רציתי לקחת את הרגליים ולברוח משם, אבל במקום
זה ניסיתי לזייף חיוך ואמרתי: "שלום, נעים מאוד". אחת הנשים,
כנראה זו שהייתה יותר בכירה, חייכה אלי ואמרה: "אני מנהלת
משאבי האנוש של החברה וזו העוזרת שלי".
"אולי תספרי לנו קצת על עצמך?" אמרה האישה המבוגרת והרגשתי איך
היא בוחנת אותי מלמטה עד למעלה.
"טוב, אז סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה, ועכשיו אני מעוניינת
להיכנס לשוק העבודה", גמגמתי.
ידעתי שהראיון הזה אבוד. אם הייתי בחור או בחורה שמנסה להיות
גבר, כלומר אחת שמתכחשת לחלק הנשי שבה וכל מה שיוצא החוצה זה
אגרסיביות, ארסיות ושתלטנות, הייתי מתקבלת.
נשים בעלות תפקידי מפתח בעולם העבודה הן נשים שנכנעו לתכתיבי
החברה הנשלטת על ידי הגבר הלבן. מי שרוצה להתקדם, חייבת להדחיק
את העדינות הנשית, את הרגישות ואת המוסריות. היא מוכרחה להפוך
לגבר על מנת להצליח. ומי שלא מוכנה להתכחש לנשיות שלה, מוצאת
עצמה מחוץ למעגל.
אני לא הייתי מוכנה. אני אשה, אני עדינה, אני רגישה. אני לא
מתרפקת ולא דוחפת, אני זו אני, ולכן אני כאן; בראיון עבודה
מספר שלושים, ללא נסיון. עוד כשלון.
כנראה היום בכל זאת לא יום המזל שלי.
יצאתי מהמשרד שהזכיר לי מיץ תפוזים עם צבעי מאכל וחומרי שימור,
ובקושי שמעתי את המנהלת המזדקנת יורה לעברי: "נודיע לך בשבוע
הבא אם התקבלת".
חיכיתי למעלית. לידי עמד בחור נאה, גבוה, עם שיער בלונדיני
ועור חלק כמו של בחורה שהולכת ארבע פעמים בשבוע לקוסמטיקאית.
הוא הביט לעברי והפטיר: "אם היינו יורדים ברגל היינו מגיעים
כבר מזמן, אה?"
"כן, המעליות האלה נעצרות בכל קומה", עניתי ושקעתי בעיניו
הירוקות.
"בא לך לאשש את ההשערה הזו?" שאל.
"איך?"
"אני ארד במדרגות ואת תמתיני למעלית, ונראה מי יגיע ראשון."
"אוקי, רק בתנאי שהמנצח מזמין את המפסיד לכוס קפה."
"הולך", ענה החתיך שלי ופנה לעבר המדרגות.
הוא ניצח. טוב, נו, לא ציפיתי אחרת היום... אבל אולי הקפאין
יחד עם נוכחותו הממגנטת ימתיקו את היום החמוץ הזה.
ישבנו בבית קפה אופנתי על חוף הים. אני מביטה על הגלים
הגועשים. הם כמו החיים שלי, שיאים דרמטיים ורגעיים של אושר
ואחריהם נפילות כואבות.
הוא סיפר לי שהוא עוה"ד של החברה בה היה לי הראיון. לרגע רציתי
אותו. הוא עשה עלי רושם של אדם הבטוח בעצמו. אחד שייקח אותי
וישלב את חיי בחייו. בחור רציני מהחבר'ה הטובים, שאמא שלי תשמח
אם אני אביא הביתה. חשבתי שהוא הפתח לחיי החדשים.
אך כשהוא לגם מהיין האדום שלו, ותקע בי שתי עיניים מלאות
בתאווה, הבנתי, שחתונה כבר לא תהיה.
הפניתי את עיניי, תוך כדי הפגנת חוסר בטחון, והואף כאילו
להכעיסף נעץ בי שוב את עיניו הירוקות.
התכנסתי עוד יותר בעצמי, והפעם כבר השפלתי את מבטי וכיסיתי את
פני עם שיערי הגולש, כאילו זה יגן עלי מנסיון החדירה למרחב
האינטימי שלי.  
הוא המשיך לברבר על חברותיו לשעבר, עם פירוט ריאליסטי של
יופיין ועושרן. הקול שלו, שקודם נשמע כמו שיר טוב של ואן
מוריסון, השתנה עכשיו לזיוף מחורבן של להקת בנים מסוף שנות
ה-90.
לפתע המניאק אחז בידי ואמר "את יודעת, את דווקא די מושכת אותי.
נראה לי שבא לי לשכב איתךץ"
מה אתה אומרף חתיכת חלאה, את מי אתה חושב שזה מעניין בדיוק?!
"מהף את לא נמשכת אלי?" התעקש המניאק.
"אה.ץ. לא יודעת"ף ותוך כדי דיבור אני מזכירה לעצמי, שעלי
לשמור על עצמי לא להתפתות ולא להשתמש בגופי על מנת להשיג
אהבה.
"אתה יודע מה, במחשבה שניה אתה ממש לא מושך אותי, בעצם אתה
אפילו די דוחה אותי. ולא רק זה, בנוסף אתה משעמם אותי למוות,
והאקסיות שלך מעניינות את התחת שלי."
"ווהה... אני מוקסם ממך. איזה שינוי דרסטי, מבחורה ביישנית
ומופנמת לביצ'ית ואגרסיבית. אם זה מה שאת מרגישה אז אני אחזיר
אותך הביתה."
ברגע ההוא הרגשתי סיפוק עז, הוצאתי על הבחור חלק ממצבור השנאה
והזעם שהיו חבויים בי כל כך הרבה שנים כלפי המין הגברי. אבל זה
לא היה מספיק. אם כבר אז עד הסוף. רציתי לנקום ולצערו הוא היה
בסביבה.
"תקשיב, אני מצטערת, לא התכוונתי להישמע כל כך דרמטית. דווקא
בא לי לרדת לחוף ולטייל, מתאים לך?" אמרתי לו בקול מתחנחן
בתוספת של חיוך מתקתק.
"מתאים, אבל חשבתי שאני דוחה אותך, אז למה לך לשהות בסביבתי?"
"הו חמוד, אתה לא מבין שהסתלבטתי עליך? אתה בא?" קראתי לעברו
בעודי רצה לכיוון החוף.
הוא התעכב דקה כדי לסגור את החשבון, והתחיל לרוץ אחרי.
שנינו רצים בחוף, השקיעה צבעה את השמים ברצועות עבות של אדום
וכתום, וזה היה ממש רומנטי פשוט כמו בסרטי הקיטש משנות ה-80,
ואני תמיד ידעתי שאני וקיטש לא הולכים ביחד.
הוא השיג אותי. תפס אותי חזק בזרועותיו והשליך אותי על החול.
צחקקתי, עשיתי את עצמי מעוניינת, למרות שבעצם חשבתי רק על איך
אני מפתה אותו ואז מתחמקת בעורמה ומשאירה אותו עם הזין ביד. כך
ייעשה לגבר שלא מתנהג בכבוד לבחורות.
הוא אכן בלע את הפתיון ורף החרמנות שלו הגיע לשיאים חדשים. הוא
המשיך לעסות את החזה שלי באינטנסיביות עד כדי כפייתיות, אפילו
התחלתי ליהנות קצת. היד המסוקסת שלו חדרה מתחת לחזיה שלי, וידו
השניה, על מנת שלא תשתעמם, החלה ללטף את התחתונים שלי. ברגע
הזה החלטתי שהגיע הזמן לפצוח במסע הנקמה. התרוממתי בפתאומיות,
העפתי את ידיו וגופו מעלי, "מצטערת, מותק, כנראה שבכל זאת אתה
לא עושה לי את זה, sorry".
"באמת, אני דווקא לא חושב ככה, תראי איך את רטובה, אני יודע
שאת מתה שאני אזיין אותך", אמר וניסה שוב למשוך אותי אל בין
רגליו. בשארית כוחותי התחמקתי בשנית והלכתי לכיוון הרכב
במהירות. צריך לתת להם קצת זמן להירגע.
אני אוהבת להגיע למצבים בהם אני on the edge. רק אז אני מרגישה
את החיים זורמים בכל גופי.
הבעיה הינה שכשמגיעים לקצה עלולים לעתים למעוד וליפול או
שמישהו עשוי להשליך למטה.
כמו ברגע ההוא, כשהחרמן לא התייאש. לאחר כשנכנסתי לרכבו, משך
אחורה את הכסא ואחרי שניה ורבע כבר היה מעלי. הצלחתי בקושי רב
להיחלץ החוצה, אך בעודי מודה לאל שהצילני מידו של זה, הוא נעמד
לידי. "אל תדאגי, אני לא אעשה לך כלום, בואי, אני אחזיר אותך
הביתה", אמר.
משהו לא מובן גרם לי להאמין לו, כך שהפניתי את גבי במטרה
להיכנס בחזרה לרכב. כנראה שהאינטואיציות שלי לא פעלו, כי באותו
הרגע הוא דחף אותי בחוזקה, כשפני מופנות לחלון, לעבר דלת רכבו.
והנה אני שוב במצב הזה שלא הייתי אמורה להגיע אליו. אז איך
לעזאזל הגעתי לפה?
הרגשתי את הזין הקשה שלו מתחכך בתחת שלי והוא התחיל לגנוח. לא,
זה לא יקרה, הבן זונה לא הולך לעשות לי כלום. הייתי נחושה,
במצבים כאלה שליטה ואסרטיביות הן הכרחיות.
נשענתי על החלון ובכל הכוח דחפתי את גופו המזיע מעלי. הוא
הופתע מהנחישות שלי ונכנע.
השתחררתי מאחיזתו, ורצתי מהמקום. הספקתי עוד לשמוע אותו צועק
לעברי: "בואי, תחזרי, אני אחזיר אותך הביתה", אך התעלמתי. הפעם
למזלי זה הסתיים בשלום.  
צעדתי בשולי הכביש לכיוון האורות הרחוקים, אפילו לא חשבתי על
איך אני אמורה להגיע הביתה, פשוט הלכתי והלכתי בלי לחשוב.
הדופק שלי אמנם חזר לאיטו לקצב נורמלי, אך המצב הנפשי שלי היה
רחוק מלהיות נורמלי. המשכתי במסע לעבר השום מקום בערך רבע שעה,
עד ששמתי לב לכך שאף מכונית לא עברה במקום מהרגע שהתחלתי ללכת.

נעצרתי, הרגשתי את הרוח מלטפת את פני, כאילו באה לנחם אותי. זה
לא ממש עזר.
עמדתי באמצע NOWHERE, רק חושך אינסופי, והתחלתי לצרוח חזק חזק
"לאאאאאאאאאא", בעודי משחררת את כל המטענים השליליים, ומחשבות
חודרניות קודחות במוחי בקצב אחיד. "זהו, הסוף הגיע, היום שברתי
שיא חדש בתחרות הנואשות הבינלאומית". הרגשתי חמימות עוטפת את
גופי השברירי. היה זה אור שבקע מפנסי מכונית שלמרבה הפלא עברה
במקום. פג'ו כסופה שהגיעה בזמן הנכון ולמקום הנכון. המכונית
בלמה בפתאומיות בצד הכביש. הדבר היחידי שראיתי היו עיניים
טובות. היה בו משהו מרגיע ועם זאת כוחני. הוא פשוט היה גבר.
מילה אחת שמתארת הכל.
אני בטוחה שכתבו רבות על התקווה, התחושה הפנימית שמחזיקה אותנו
אופטימיים שבסוף הכל יסתדר. התחושה שנלחמת ביצר המוות, בשטן
הטמון בתוכנו. ובכן, עד שלא חווים את זה קשה להבין את המשמעות
העמוקה של התקווה. ובאותו הלילה זה היכה בי. החיים לא צפויים.
גם המצבים הכי קשים יכולים לשנות מגמה תוך מספר רגעים.
"הכל בסדר איתך?" שאלו אותי העיניים שבצבצו מעבר לחלון הפג'ו.
"לא ממש. אני זקוקה לטרמפ עד לעיר. אתה מגיע לשם?"
"כן, בואי, תיכנסי."
הנסיעה לעיר ארכה חצי שעה. זו היתה חצי שעה שעברה מהר מדי.
דיברנו בלי הפסקה וזה היה פשוט נפלא. הוא לא שאל איך הגעתי
לעמוד באמצע הכביש באמצע הלילה, ואני לא חשבתי אף לא דקה על מה
שעבר עלי באותו הערב. מבחינתי לא קרה דבר עד לאותו הרגע שהוא
עצר את מכוניתו לידי.
לא דיברנו על הגיל שלנו או על מה אנחנו עושים בחיים, אלא פשוט
התחברנו ברמה הכי קוסמית שתתכן. מאותו הרגע התחלתי להאמין
שדברים לא קורים סתם. אני עברתי את מסכת הייסורים והסבל רק כדי
שאני אעמוד באמצע הלילה בשום מקום והוא יעצור לי.
הוא עצר מול הדירה שלי.
"רוצה לעלות לכוס קפה?"
"תודה, אבל אני חייב לעוף."
"טוב, בכל אופן, אני ממש מודה לך על הטרמפ. נהניתי מאוד
מחברתך."
"גם אני. לילה טוב", אמר ונסע.
נשארתי פעורת פה. מה, זהו? ככה הוא בורח לי. רגע, חכה, אהבת
אמת לא מוצאים כל יום, לאן אתה ממהר?
טוב, אז כנראה שבכל זאת שום דבר לא השתנה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דור שלם דורש
סלוגן.





אחמד אחמד
בהפגנה למען
חזרתם של פולני
בסטארט אפ,
הקופירייטר של
אלוהים,
ארגנטינאי
ואדולף... שכחתי
מישהו/י?


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/5/05 3:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן גרין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה