שמים מוזהבים בכתום מבחיל, שנאה התפשטה בלב, הגשם שהפסיק לרדת
השאיר ריח צפוף של לילה.
ישבתי שם סתם, לא ראיתי אף חיה, רק איש זקן פונה בדרכו ליער,
נשמתי הולכת איתו, רחוק מכאן. האוטובוס הירוק עצר מעליי, עוד
עברה בי המחשבה לא לעזוב עכשיו, אולי עוד כמה ימים או שבועות,
אבל הרגליים חשבו אחרת.
ישבתי מול קשיש שלא הבין מה האשה המלאה שיושבת לידו רוצה ממנו.
יצאנו מהעיר והכל החל להגביר מהירות, כמעט ונרדמתי, עצירה
פתאומית הקיצה אותי משנתי.
עלו אולי 20 חיילים, רוב המקומות באוטובוס היו כבר תפוסים,
חייל עם עיניים חומות וצורות שמחה מנופצות בתוכן ישב מתחתי,
הבטתי בו רגע, והמשכתי בשנתי, הבנתי שאני בדרך לדיון ארוך עם
עצמי על הנסיעה הזאת...
שנתי הייתה חפה מפשע, כמו תינוק חולם שלא חושב על המלחמות
המתנהלות בתוכו. ירדתי מהאוטובוס, הסתכלתי על זוועת האנשים
והתחלתי לבכות, השומרים בתחנה הסתכלו עליי והפנו מבטם, רק אחד
מהם כאילו שאל אותי בעיניים, מה קרה? הסתכלתי עליו ועניתי לו,
החיים! הוא כנראה הבין והסיט את עיניו ממני. התחיל לרדת גשם,
ודומה שמישהו ידע שצריך לפתוח את הברזים שם למעלה, הרגשה של
ריחוק פגשה בי, האיפור נמרח והיופי נעלם יחד איתו, נשארתי עניה
כתמיד.
רובד האנשים התחיל להצטופף ברחוב, חלקם המשיכו להסתכל עליי עם
עיניים מושפלות לקרקע, כבר הפסקתי לבכות אבל הגשם המשיך להכות
בי.
לא ידעתי לאן אני הולכת, המשכתי להסתובב בין פרקי החול
הנועזים, אבן הבוחן שלי, השמש שקע ואני עוד הלכתי לי בין עצים
וגבעות, בכל פעם שעצמתי עיניים ראיתי את עצמי ואנשים קרובים
אליי.
ואז הופיע בן-גוריון ואמר כי הוא מכריז על גופי כמדינה יהודית,
מאז המון אנשים רצים ומכאיבים לי, מועכים פרחי בר לא מוגנים.
ואני עוד בוכה לפעמים,
ומחייכת כשהגשם מסתיר את פרצי העצבות...
2 באפריל 2005
03:50 לפנות בוקר. |