קמתי, הקאתי, שטפתי פנים והצצתי במראה. היה כתוב שם משהו על זה
שדני יהרוג אותי היום, זה הצחיק אותי. לא לחשוב. לא ציחצחתי
שינים רציתי להסריח קצת, רציתי שמי שידלק על התחת שלי, החזה
שלי, הבטן שנראתה שטוחה מתמיד כי הקאתי, ( לאחרונה אני מקיאה
הרבה) יחייך אלי ואז אני אחייך אליו מקרוב והריח מהפה שלי
ירחיק אותו ממני.  עישנתי משהו ואז פתאום ראיתי אותו בעיני
רוחי מקרוב, הוא היה ארוך וחום רך מאוד עם ריח  מצוין. היה בו
מיונז פסטרמה קצת חסה והמון חרדל חריף. עצמתי עיניים חזק והפה
שלי נמלא רוק. חשבתי עכשיו. לבשתי מכנסי ג,ינס קצרים וגופיה של
דני (איפוא הוא לכל הרוחות?) וירדתי למטה. החם הכה בי מיד, אחר
כך הרעש מהאוטובוסים ולבסוף ריח הזבל שלא נאסף כבר מספר ימים.
בזמן האחרון לא יצאתי  מהבית. היה לי את המחשב שלי והוא תפקד
כחלון לעולם, כקהל וכמקום עבודה. היה את דני בשביל הזיונים וגם
את ויוה לשעות אחר הצהרים, סך הכל חוץ מזה מי צריך עוד משהו?  
הלכתי ברחוב מהר שבויה בענין הזה של הסנדוויץ כך שגם היריות
בוואדי לא הפריעו.  הלכתי וחשבתי על  איך דני ואני  מתרחקים
מאוד ועל זה שהפסקנו לדבר כמעט בכלל.  הוא היה משאיר לי פתקים
וככה אבל לא היה בינינו שום דיאלוג אמיתי.לא לבשתי תחתונים
והג"ינס נתקע לי בחריץ והפריע לי ללכת. מיהרתי להגיע כדי
לחזור. אף אחד לא היה בסנדויצ'יה השכונתית חוץ מאלברט שבדיוק
רב עם אשתו וצעק עליה שתסתום כי היא סתם פרה מטומטמת שלא מבינה
כלום.  האמת שמי שהיה מטומטם ולא הבין כלום זה דווקא אלברט.
סנדוויץ עם פסטרמה, מיונז וחרדל, אמרתי לו. הוא חייך אלי כאילו
כלום לא קרה וכאילו שהוא לא מכניס לה מכות רצח כשאף אחד לא
רואה, והחל לעבוד במרץ.  אחר כך לא זכרתי הרבה רק שנשמע איזה
רעש גדול. גם עכשיו  אני לא ממש יודעת להגיד לכם מה קרה. ראיתם
אולי את דני?

 כפי שסופר לרינת אדלר  חדשות ערוץ  2.