התעוררתי עם כאב ראש עמום. לא הייתי אפילו צריכה לשלוח את היד
אל העורף כדי לגלות שהרטיבות מאחור היא דם. הריח היה מספיק
חזק, גבר אפילו על הריח שנדף מערמת האשפה הסמוכה למקום מרבצי.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הריחות הייתה לשוב ולעצום עיניים
ולקוות שאני חולמת. אבל זה לא עזר. רעש הסירנה של אמבולנס
רחוק לא אפשר התעלמות, אפילו לא לשנייה. פקחתי את עיניי
לרווחה, וכשעיניי התרגלו לבוהק, התיישבתי.
מצאתי עצמי על כביש מרוצף אבנים קטנות באיזו סמטה צדדית.
הלוואי שהייתי יודעת היכן. ממולי בנינים גבוהים כמעט חסרי
חלונות. העברתי מבט מהרקיע שבצבץ מעל, חיוור ואפור, אל עצמי.
שמלתי הייתה קרועה מלפנים , חושפת חזיה שפעם הייתה לבנה,
אבל עכשיו מוכתמת בכתם אדום, בטח דם.
אני מקווה שהדם איננו שלי, חולפת מחשבה במוחי. אבל אם זה לא
שלי אז... אולי הרגתי מישהו?
לא, לא מתאים לי, מגיב מוחי מיידית למחשבה הזו. לא מתאים לי?
מי זו בעצם "אני"?
אני מנסה לפשפש במעט התאים האפורים שעוד נותרו לי, אבל אינני
מצליחה להתמקד. שום דבר לא עולה ממעמקי הזיכרון, מה אני עושה
כאן? אין לי מושג. מי אני, לא יודעת, לעזאזל. מה יהיה עכשיו?
אני צריכה לחוש מבוהלת, נדמה לי, אבל הקיבה המקרקרת שלי מזכירה
שלי שיותר חשוב לדאוג להכנסת מזון מוצק פנימה. אני מתרוממת,
ורק נעל אחת על רגלי, מנסה לאתר אותה בסביבה ואולי איזה ארנק
שיכול להיות שפעם היה בן לוויה נאמן לשמלתי השחורה, אך במקום
זאת אני מוצאת עוד ערמת זבל מצחינה שעולה על גדותיה, ולידה
גופת גבר. למה אני אומרת גופה, כי בתחילה חשבתי שהוא רק ישן
אבל כשנגעתי בו היה קר כקרח. הפכתי אותו על גבו. גבר כבן
חמישים, לא מגולח, לבוש בחליפה שזמנה עבר, ללא דופק. רק הפנים
שלווים, כאילו אומר לכולם, זהו, הצלחתי להתחמק.
מה עושים עכשיו?
המחשבה הראשונה שעולה במה שהיה פעם המוח שלי, היא לגשת לתחנת
המשטרה. אמנם אני נראית זוועה, עם השמלה הקרועה וריח הצחנה
והדם. אבל לא חושבת שיש לי ברירה. מה עושה אדם שמתעורר בבוקר
ואינו זוכר איך קוראים לו ואיזה יום היום? בעצם אולי יותר טוב
שאחפש לי איזה בית חולים נחמד. שם לפחות יתנו לי משהו לשתות
ואולי בגדים נקיים.
עוד אני מתלבטת ואחת הניידות עוצרת לידי בחריקת בלמים שמעלה את
סף הכאב בראשי. האורות המהבהבים מסנוורים את עיניי ואיני
יכולה לראות מי יורד מהניידת השחורה הזו, ואפילו לא מה כתוב
עליה.
מישהו צועק משהו לעברי, אבל משום מה אני לא שומעת כלום. אולי
איבדתי גם את השמיעה שלי? לא, הרי את הסירנה אני שומעת... הכי
בטוח יהיה להרים ידיים. מקווה שהאקדח של ההוא לא טעון. ההוא
במדים לא מבזבז זמן על הסברים, מניח בקלילות זוג אזיקים על
ידיי ודוחף אותי בצורה מאוד לא מנומסת אל הניידת. הריח שלי
דוחה אותו קצת, אני רואה זאת לפי הבעת הפנים שלו. כשהוא פורק
אותי בתחנת המשטרה, אני רואה הקלה מסוימת על פניו. בא לי
לצחוק, אבל זה מאוד לא מנומס, אז אני רק מחייכת לי, אבל
בפנים.
לדאבוני, אינני יכולה לענות על שום שאלה. השוטר שמושיב אותי
לפניו בתנועת יד כבדה ומאיימת לא נראה מרוצה. כשאני מעיזה
לשאול איזה יום היום, הוא מרים גבה ולא מגיב. אין לו סבלנות
להקשיב ואפילו מסרב לענות לי. ועכשיו הוא מביט בי במבט מוזר
כזה כאילו שאני משוגעת או משהו כזה. לא בטוחה אם זה משהו
שאמרתי, משהו שעשיתי או משהו שהוא רואה במחשב הפתוח מולו. אני
רוצה להציץ, אבל אז הוא דוחף אותי. אני נופלת אחורה, אבל הוא
מתקרב אלי והנעל שלו הולכת ישר לצלעות שלי. למרות הצלצול
באזניים שרק החמיר, כנראה מהנפילה, אני יכולה לשמוע כיצד אחת
הצלעות שלי מתרסקת מתחת לנעליו המסומרות. הבעיטה הבאה מכוונת
היישר אל עבר הראש ואני עוצמת את העיניים.
התעוררתי עם כאב ראש עמום ומציק, לא הייתי אפילו צריכה לשלוח
את היד לאחור, ריח הדם היה חזק דיו, גבר אפילו על הריח שנדף
מערמת האשפה. הדרך הטובה ביותר להתמודד הייתה לשוב ולעצום
עיניים ולקוות שאני חולמת. אבל זה לא עוזר. רעש סירנה של ניידת
המשטרה מרחוק חזק ומחריש אוזניים. |
