שיר אהבה ראשון:
אנחנו מתעוררים אחר הצהריים
לעיר שטופת גשם וביוב. לובשת
את הסוודר שלו ובוקעת מהחלון
אל מדרגות החירום. הוא מצטרף,
מהמהם שיר לא מוכר
בוקר טוב, כל אחד אומר בשפה אחרת
את מתרפקת, מדליקה סיגריה, מספרת לו
על חלומות שחלמת. הוא מחזיק לך את היד
את חושבת
שהאהבה שלך משתקפת בכל גורדי השחקים.

פני אבוד מס' 1:
זורקת פני על הפסים
אבל
עוצמת עיניים כשהרכבת עוברת.

השרפרף במטבח שלו:
אתה מבשל ארוחת ערב
ושורק עם קולדפליי מהרדיו
אני כאן, יושבת לצידך, שותה
בירה אמריקאית זולה ומביטה בך

אתה ממלמל-מהמהם משהו
על פאריז וניו יורק ואני ואתה
אני תולשת אוהב-לא אוהב
בעלי הברוקולי

שני שרוולים הרחק מאהבה:
לרקוד על פלטפורמת הרכבת התחתית
לצלילי קבצן מנגן. לתת לו דולר
לצחוק בקול רם. לומר מילה או שתיים.
כמו לוחשת שהרגע הזה קיים
רק בשבילנו, שאנחנו
זוהרות מתחת לאדמה.

שיר אהבה שני:
M4. קת'ידרל פארקוויי ל-71.
אשה זקנה התיישבה לצידי ושאלה
לאן אני נוסעת. לא ממתינה לתשובה
היא אמרה שהיום יהיה
היום היפה הראשון בשנה
ושעדיף שאלך לפארק. היא צדקה
ובכל זאת ירדתי ברחוב 71.
חזרתי להעיר אותו יותר מאוחר
לספר על השמש והפארק והאשה הזקנה
לומר שאולי נאכל בייגל'ס לארוחת בוקר
הוא משך את השמיכה ואמר
חכי, אני חולם עלייך.

ביקשת נשיקה ניו יורקית ראויה:
פנים. תחנת סאבוויי. שעת צהריים.
אנשים בחליפות ממהרים לכל פינה.
שלט. Uptown. קו 1.
הוא, בחולצה לבנה, אוחז בטישרט שלי
ממלמל "נסיעה נעימה" ומנשק לחיי
ידי על שרוול חולצתו לא עוזבת
צעד מתרחק, פעימת לב, הוא מסתובב
ומנשק.
ואנשים בחליפות ממשיכים למהר
ורכבות ממשיכות לעבור
וכל רעשי הניו יורק האלו
ושום דבר אחר לא קיים.

פרידה ובקשה (פני אבוד מס' 2):
אבדת במחילות ופעמת מספרי קווים
כל השלטים הובילו "מנהטן"
107 ואמסטרדם. האופק שטוף בניינים.
אזניות מסמנות צעדים, ההוראות
כתובות על מרחבי כף היד
אז לרקוד על כל גגות העיר הזו
שבין רעשי הצעידות ונשיפות הסאבוויי
מצאתי שקט. זורקת פני לנהר ומבקשת
רק לחזור.