היא מסתכלת על התוכנית המטופשת הזאת בטלויזיה, שאפילו שהיא
יודעת שהיא מטופשת, חסרת תוכן, חסרת כישרון של השחקנים או של
הכותבים, היא בכל זאת רואה אותה. ופתאום, היא רואה משהו שמפריע
לה. פתאום, התוכנית מציאותית ולא רק דמיונית. פתאום היא רואה
בשתי הדמויות הרעות בסדרה את הדמויות הרעות בחיים שלה. ואיך
שהן עושות רע לאנשים, האם והבת, מהבחינה המציאותית, כמישהו,
המישהו הטוב, אני והיא, עשינו דבר שנתפס כרע, אבל הדבר הזה הוא
בעצם תגובה, תגובה על כל הדברים שהם עשו לנו קודם. ואז,
כשאנחנו נופלות ועושות את השטות שלנו שנתפסת כמעשה רע, הן
עושות מאתנו את הרעות, עושות ביג דיל ממה שאנחנו עשינו, והן?
קדושות. זה מה שקרה לי. בזה נזכרתי כשראיתי את התוכנית המטופשת
שלי. נזכרתי שיום אחד, העזתי, ואפילו שזה נתפס כמעשה רע לדדעתי
זה היה מעשה גדולה. וביום האחד הזה נמאס לי ופשוט נתתי לה
סטירה. וכולם התפלאו, ולא הבינה מאיפה זה בא. איך זה שהשפוטה,
נתנה למלכה הגדולה סטירה? ואז המלכה קראה לאמא שלה שמיד הגיעה
לבית ספר כדי לעשות מהומה, לבת שלה נתנו סטירה? פשוט נורא.
ואמא שלי לא באה, אמרה שלי חכמה. אמא שלי לא תעשה ביג דיל
מסטירה. היא תגיד שאנחנו נסתדר בינינו, היא לא תבוא כדי להסתכל
עליה בחמלה כשהיא עוברת לידה, כאילו שעשתה מעשה נורא. כי אמא
שלי חכמה. ואני כ"כ שונאת אותה. את הרעה. ואת אמא שלה.