אני מתגעגעת אלייך כל כך, אבל אתה לא אמיתי, זאת אומרת, אתה
קיים ואתה חי ואתה איש בשר ודם, ואני מתגעגעת אלייך, לקול שלך,
לחיוך שלך, לצורת הדיבור החודרת.
וראיתי אותך ודברתי איתך, אתה מבחינה חיצונית ופנימית אותו
דבר, אבל עדיין משהו השתנה, אבל מה?
למה אתה לא אותו אחד שאני מתגעגעת אליו, למה אתה לא קיים יותר,
אולי בעצם זאת אני, אני שלא קיימת מבחינך?
אולי, זה אפשרי וזה לגיטמי, מן עבר והחיים שלך התמלאו בדברים,
התמלאו באנשים, בעובדות חיים חדשות ובצורת חיים חדשה, והם דחקו
אותי, אבל אתה, אתה לא נדחקת לשום מקום, אתה עדיין עומד פה,
במרכז, ואתה מחייך, ככה אני רואה אותך, ואתה מדבר איתי, בטון
רך ונעים כמו שרק לך יש, ואתה יודע מה אני חושבת, כמו תמיד,
קורא אותי, אבל זה רק אצלי, רק בתמונה שאני יצרתי לי.
אני חושבת שאם היית פה הייתי יכולה להגיד לך את כל זה, אבל זה
קשה כשאתה לא רוצה לשמוע את זה בכלל, כשאתה מתחמק בצורה הכי
ניראית לעין, וזה כל כך כואב להתגעגע למישהו שבכלל לא חושב
עליי, ולדעת שהוא לא חושב ואפילו מתעלם.
פעם ניסית להראות לי אדם הכי מעורב ואופטימי וקיים ורוצה להיות
קיים מבחינתי ועכשיו, הכל השתנה ב-180 מעלות.
למה? איך בכלל בן אדם יכול לעשות דבר כזה? מה זה מראה עלייך
בעצם? שאתה דו צדדי, שאתה צבוע? שאתה חכם? שאתה חזק? אני לא
יודעת, זה מכלול של דברים שמישהו אמר שהם "שזורים" - הכל שזור
אחד בשני בשלישי.
אז מה עכשיו? כן, אני יודעת את התשובה, להמשיך הלאה, אבל קשה
לי, וזאת האמת הכי אמיתית לי, וכמה שקשה להודות, אני עדיין
מתגעגעת, ובינתיים מה שנשאר זה רק צל שלך עומד ומסתכל והצל
מתרחק כמוך, ואני, אני מתגעגעת.