היא יושבת וקוראת את הסיפורים שלה. על החבורות שלה. על איך שהם
יושבים ומנרגלים, יושבים ומנגנים, יושבים ומאזינים, יושבים
ומדברים. היא מקנאה.
היא התחילה להבין, ברגע שהיא חוותה את החוויות הלא רגילות, שכל
האנשים שהיא חשבה שהיא אוהבת ושהם החברים שלה, ומבחירה, הם
בעצם חברים מחוסר ברירה, הם בעצם חברים כי אין פה אנשים יותר
טובים. ולא חלילה, היא לא מתלוננת, כי פעם היה לה נורא, פעם
היה לה איום ונורא, והיום נפלא. פשוט נפלא. נפלא.
ובכל זאת, כשהיא יושבת וקוראת את הסיפורים שלה. על החבורות
שלה. על איך שהם יושבים ומנרגלים, יושבים ומנגנים, יושבים
ומאזינים, יושבים ומדברים. היא מקנאה. היא יודעת עד כמה הייתה
רוצה להיות חלק מאותה החבורה. למצוא את האנשים המדהימים האלה,
הגאונים האלה, והיא כל הזמן חושבת, הנה, מתחת לפנים האלה מסתתר
בן אדם מדהים. אבל בעצם, מה זה עוזר? הרי זה לא יקרה. הפנטזיה
הזאת שלה של ידידות מופלאה שעליה היא קוראת. וחבל לה.
והאמת היא, שהיא אף פעם לא ידעה, שגם מתחת לפנים שלה מסתתרת בת
אדם מדהימה. עד שהוא נהיה חבר שלה. עד שהם נעשו חבורה.
ה-חבורה. אנשים שהיא היתה רוצה לבלות בחברתם. ומה לעשות? לשבת
ולהסתכל עליהם מתנשקים בהפסקות? לנסות לצוטט לשיחות? לשבת לבד?
לנסות להתבלט? מה לעשות? ואז בעצם, במהלך הקריאה, היא מגלה
שהיא כל-כך דומה לה. עם ה"יש לי מה להגיד על הכול" הזה שלה,
וההתעצבנויות על הכול שלה, והרצון פשוט לזרוק הכול, וכן,
להוציא את הכעס בכוח, באלימות. ילדה אלימה. חה. ואם רק היתה לה
הזדמנות היא היתה יכולה להיות חברה שלה. אבל זה אף פעם לא
יקרה. היא אף פעם לא תראה מה יש בה. בשבילה היא סתם עוד פקאצה
מהשכבה שמתחתה. וכנראה שהיא אף פעם לא תדע, שהיא המוזה שלה.
והיא גם רוצה בשבילה, חבורה קטנה.