היא רוצה להיות ייחודית. היא צריכה את הייחודיות שלה. ואולי זה
בגלל שכל-כך הרבה שנים היא הייתה ההפך, היא הייתה כל מה שהם
רצו שהיא תהיה. היא בכלל לא הייתה. היא הייתה גוף, בלי מוח.
היא הייתה רובוט. וכל הדברים שהיא עשתה, היא כל-כך מצטערת
עליהם. כל הדברים שהיא עשתה, היום העקרונות שלה הם להפך
מהדברים האלה.
והיא רוצה להיות ייחודית.
ואף אחד לא באמת מכיר אותה, ונדוש ככל שזה יהיה, היא בספק אם
היא מכירה את עצמה.
היא כל הזמן בעיקרון הזה שלה של להיות עצמה, להיות עצמה, להיות
עצמה, אבל באותו זמן היא גם רוצה להיות דברים - לא דברים שהם
לא היא, מין... שאיפות. זה בעצם האישיות שהיא רוצה לעצב לעצמה.
כי הרי זה מה שהם אמרו, שבגיל ההתבגרות מעצבים את האישיות שלך,
לא? ואולי הפעם, רק הפעם - הם צדקו. כי זה מה שהיא עשתה
בשנתיים האחרונות. ובשנה האחרונה בעיקר, השנה הקודמת הייתה
שינויים חברתיים, וזאת - שינויים אישיים - היא חוותה דברים לא
רגילים בשבילה השנה, הכירה אנשים שלהם תמיד חיכתה, אנשים
שבמקום המסריח שלה אין, וסביב למקום המסריח שלה גם אין, אנשים
שהיא חשבה שלא קיימים, לפחות לא במדינה. והאנשים האלה שינו
אותה, האנשים האלה הראו לה מה היא רוצה להיות. ומאז, היא מעצבת
את האישיות שלה.
והיא רוצה להיות ייחודית.
בהכול, והיא אוהבת שמסתכלים עליה. היא אוהבת להיות מרכז
העניינים, וזה ידוע. זה פשוט היא. לגמרי. ופעם הוא אמר לה שגם
היא צומי, ובאותו רגע היא הבינה, ומאותו רגע היא לא הפסיקה
לחשוב על זה. באותו הרגע היא הודתה בפני עצמה, תשומת לב, זה מה
שהיא רוצה. וזה רק עוד שלב, עוד מדרגה, באהבה שלה לעצמה