ושוב פעם הוא מצא את עצמו עושה דברים מגוחכים שהוא הבטיח לא
לעשות.
כמו - לחשוב עליה שוב, להיזכר איך נפגשו, להיזכר בשערה הגולש
על כתפיה...
הוא התחיל שוב פעם להוציא את החולצה שלה, שהיא שכחה, מהארון,
ובזמו שהוא שוכב על מטתו וגשם מכה על חלונו - לחבק אותה.
הוא היה מובטל אבל נהנה מהחיים. היה קם כל יום ב-10, משקה את
הגינה שלו, רץ לאורך הכביש הראשי וחזרה, הולך להתקלח, לראות
טלוויזיה לאכול ולישון עוד טיפה ולצאת בערב.
היה חותם אבטלה פעם בשבוע.
אבל הוא לא הפסיק לחשוב עליה.
לא היה יכול להפסיק.
הוא ניסה לצאת עם בנות אחרות, לפעמים זה עבד, השכיח אותה ממנו,
ולפעמים זה לא.
היא חשבה שהיא לא הכירה אותו מספיק, לא כמו שהיתה רוצה.
היא כבר כמה חודשים באוסטרליה, על החוף הזהוב ממלצרת בפאב על
החוף.
היא אוהב את הארץ, את האנשים, המראות ואת כל מה שאפשר לעשות שם
ובארץ לא.
היא גם מרגישה בטוחה שם מההורים שלה. שלא אהבו אותה ולא חסכו
שבטם.
היא רצתה לפתוח דף חדש, להתחיל חיים חדשים, במקום חדש.
היא אהבה אותו, אבל יש דברים יותר חשובים - הרצונות שלה,
החלומות שלה.
ונסעה.
אמרה שלום מוזר כזה, כאילו שלא האמינה. והוא לא האמין בהתחלה,
חשב שהיא עובדת עליו, אבל לאט לאט האמת חלחלה בתוכו.
היא לא ישנה הפעם אצלו.
הוא לא רצה שהיא תישן אצלו.
הוא חשב שעולמו חרב עליו. הוא הרי אהב אותה.והיא אהבה אותו. אז
איך. זה לא הגיוני. לא ייתכן.
היא לקחה את הטיסה של יום חמישי.
הוא נשאר בביתו.
המשיך לעשות את הדברים שהיה רגיל אליהם.
היא ברחה. כמו שתמיד הייתה בורחת. כשהיה קשה לה או כשהייתה
צריכה לעשות משהו.
אבל היא לא מעניינת.
מה יהיה עם הגיבור שלנו?

הוא התחתן בגיל 29. לא איתה. עם אחרת. בהתחלה חשב שזה משנה,
לאחר כמה שנים הבין שלא.
בפעם השנייה שהתחתן, בגיל 43, כבר ידע שהוא לא יודע כלום.
כל החוכמת חיים שלו, לא הועילה לו. הוא פשוט לא הבין כלום.
לא הבין איך העולם מתפקד. לא הבין איך הכול בדיוק עובד פה. לא
הבין מה התפקיד שלו. אם היה לו כזה בכלל.

אבל דווקא אותה הוא לא שכח. למרות שבראיה הגיונית, היא היתה
אחת מ... כמו שאר האנשים בחייו.
והפואנטה? - לחיות.כמה שיותר. וכמה שיותר מהר.
אנחנו פה ל-0 זמן. כמו בטירונות. 10 שניות. זוז!