אתה חייב להבין, נכד קטן שלי, אלה היו ימים מטורפים. זה היה
נראה הדבר הנכון ביותר מבחינתי לעשות. ואני הייתי אז בן 19 בסך
הכל, מה הבנתי. רק שצריך לעשות את זה, וזהו.
הורי, פרנץ וטירה היו חברים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית. עיתונים
של דר' שטירמר היו בבית כל הזמן. זה היה החינוך בעצם...

כל עוד בלבב פנימה
פנימה? "החוצה!" צעקו החיילים הגרמנים למשפחות היהודיות. יודן
ראוס! והיהודים לקחו איתם את מיטלטליהם המועטים, ועלו בחיפזון
ובבהלה על המשאיות. טוב שכך, חשבנו. מי צריך אותם כאן?
יהודונים מסריחים. זרים. רודפי בצע. הם בעצם השתלטו על כספו של
הגרמני. הגזע הנחות הזה מסתובב ברחובות עם האף הגדול שלו
והיידיש הזאת, וגונב כסף מהגרמנים. ואונס גרמניות חסודות ו...
חייבים לגרש את הטפילים, את הזרים האלה. חייבים! כולנו הסכמנו
על כך.
הטילו עליהם סנקציות. סימנו בתי כנסת וחנויות של יהודים.
והם... הם ענדו טלאי צהוב על דש בגדיהם וניקו את הרחובות
במברשת שיניים. צחקנו לעצמנו שאת הרחוב המברשת יכולה לנקות,
אבל לא את הזוהמה שלהם. טפילים.

נפש יהודי הומיה
כל נפש של יהודי תימחק מעל פני האדמה. כך רצינו, כך קיווינו.
האמנו? לא ממש. אבל הטרנספר היה פתרון טוב. גירשו אותם למזרח.
אמא שלי נראתה שמחה כשהיא חזרה מהעצרת.
למחרת נשלחתי ל'נערי היטלר'. לבשתי מדים, הייתי גאה בעצמי.
פינטזתי כל הזמן על המדים של החיילים, עם הצלב קרס על הזרוע.
ערכו לנו בדיקות, ונמצאתי מתאים. ארי. הייתי גאה בעצמי. ארי!
היה לנו שיר: הגרמני הוא אדם עליון/ הוא  שליט עליון/ אנו נעשה
סדר בבלגן. משהו כזה, בתרגום חופשי.
ארי!

ולפאתי מזרח קדימה
"קדימה!" צעק מפקד הכוח, ואנחנו אחריו.
הלחימה בשלג של פולין היתה קשה, האבידות רבות והפצועים
מתווספים כל הזמן. הוקז דם גרמני טהור לרוב, אך המשכנו להילחם
ללא הרף, עד שלבסוף כבשנו אותה. כדור אחד כמעט ופגע בי אך במזל
החטיא ופגע רק בחברי הטוב, פטר. כל-כך רציתי הביתה אותו זמן.

עין לציון צופיה
התצפיתן בגטו אמר ששלחו לי גלויה מגרמניה. היה זה אבי, שאמר לי
להיזהר ולשמור היטב על המולדת. אמא אמרה שאני מייצג בכבוד את
הפיהרר. ובאמת, כבר הייתי קצין אס.אס. צעדנו ברחובות בגאווה.
טח טח טח טח הגרמני הוא אדם עליון/ הוא שליט עליון/ אנו נעשה
סדר בבלגן טח טח טח טח...
יעקב היהודון, הקאפו של המחנה, אמר שהלנה הבריחה תפוח אדמה.
איך שהרגנו את הזונה היהודיה הודיעו לי שאני מוצב מחדש
באוושויץ. איזה כיף להיידן, חשבתי. הוא מוצב בדכאו, עושה שם
חיים, קרוב לבית ורק אני בפולניה. באוושויץ.

עוד לא אבדה תקוותינו
תקוותינו היתה לשמור על יציבות בין האסירים. לאחר הצעדה
הגדולה, בה חפרנו גם כמה בורות גדולים כבדרך אגב בשביל להפחית
את הנטל שצריך לשמור עליו, היינו צריכים לדאוג ליציבות נטו.
אלה היו החודשים האחרונים של המלחמה.
חזרתי מישיבה דחופה אל שערי המחנה. משלוח נוסף הגיע, והשומרים
וכלביהם יצאו אליו. רזים, מלוכלכים, חולים, מדוכאים. פשוט
נגעלנו. ישר למקלחת! הצעתי.
אבל יש עבודה, ומישהו צריך לעשות אותה. אז ד"ר מנדלה בוחר -
ימין שמאל ימין שמאל... אלה שנשלחו ימינה יצאו לעבודה. אלה
שלשמאל הלכו להתקלח. כמה יהודים ניגנו בחוץ קצת וגנר.
הזונדרקומנדו אסף אותם לערימות. אחר-כך לתנור.
פי, איזה ריח!

התקווה בת שנות אלפיים
אלפיים איש עמדו אולי בכניסה לקרמטוריום. לרגע חשבתי לעצמי, לא
הגיוני כל הסיפור הזה. מה אני עושה?
אבל שטויות, זה עבר לי. אנחנו משרתים את הפיהרר, הארי שבארים.
הוא יביא לנו כלכלה אחרת, בטחון אחר, תרבות אחרת. גרמניה אחרת,
נקיה מיהודונים. נקיה מכושונים, מהומואים, צוענים, נכים,
מפגרים, קתולים מסריחים ושאר צרות שמפריעות לגזע הארי להתפתח
ולשלוט בעולם.

להיות עם חופשי בארצינו
ארצינו חייבת היתה להיות נקייה מאותם גורמים. כן, נכד שלי, כך
האמנו בלב שלם. והאמת, אני עדיין לא סובל אותם. חוץ מהיהודים,
כמובן.
כשהסתיימה המלחמה חזרתי הביתה, מנסה שלא יגלו אותי הכובשים
האמריקאים. גיליתי, למרבה הצער, שהורי מתו בתאונת דרכים נוראה.

ברחתי לארגנטינה עם דרכון מזוייף. שם פגשתי בחור בלונדיני שאמר
לי שאני מאומץ. לא האמנתי לו אבל ליתר ביטחון עשיתי בדיקות
ובירורים, וחזרתי לגרמניה. לאחר אינסוף וידויים ובדיקות
גיליתי, למרבה התדהמה, שהורי הביולוגיים הם משה וחנה צימרמן.
יהודים!

ארץ ציון וירושלים
ירושלים. אני לא זוכר שהתייחסתי לשם הזה לפני, אבל עכשיו הוא
חקוק במוחי כמו כתובת על אבן  גיר.
ירושלים. יהודי? אני? לא האמנתי. לא רציתי להאמין.
אבל אני ארי!
הייתי ממורמר מאוד. לא ידעתי למי לפנות. בהתחלה עוד הוספתי
לחשוב כבעבר, מנסה להדחיק את הסיוט.
אבל אז חשבתי - יכול להיות שהיה לי אח, ושהרגתי אותו. ומה,
חלקם דוקא די נורמלים, כמעט כמונו. זאת אומרת, כמותם. עוד לא
עיכלתי את זה.
אז התחתנתי עם יהודיה. עם סבתא שלך. משה, נכד שלי קטן, אתה
התקווה שלי. בזכותך אני מרגיש שלם, אבל עדיין לא יכול להיות
שלם עם עצמי.
תסלח לי בבקשה...
ישראל? לא, לא, לישראל אני לא נוסע בשום מצב. מישהו שהיה שם
עלול לזהות אותי, ואז... לא, אני נשאר כאן בברזיל, איתך. תסע
לבד עם אתה רוצה, אבל אני לא ממליץ לך...
משה, לאן אתה הולך? תפסיק לשיר את ההמנון, תקשיב לי שניה. משה!

משה? תקשיב לי רגע...
להיות עם חופשי בארצנו!

ארץ ציון

ירושלים