שלוש בלילה בכביש ת"א-ירושלים, שוב אני עושה את הדרך הזאת, שוב
על 120, שוב עם דמעות בעיניים. עוצר בצד, אוכל סנדוויץ' שקניתי
בפיצוציה לפני שיצאתי, נרגע טיפה, וממשיך. זה משהו באוויר הזה
של ירושלים שמביא אותך למין היי כזה שאי אפשר כל כך להגדיר.
כמה שאני שונא ואוהב את העיר הזו. כמה שהיא מכוערת, כמה שהיא
צרה ומדכאת. לפעמים אני לא מבין על מה אנחנו נלחמים פה בעצם,
למה שלא פשוט ניתן אותה ונפתור לנו את כל הבעיות? פשוט נלך
למקום אחר, איזה מין פרינציפ מטומטם מונע בעדנו לעשות זאת?
אבל אז אני מגיע, יוצא מהאוטו, נושם נשימה עמוקה ומתמלא שקט,
רוגע. אין דבר יותר מרגיע מהכותל בשלוש וחצי לפנות בוקר. אני
נכנס למתחם ומסתכל סביב. רק אני. אני, עוד כמה דוסים מסביב,
ואלוהים. הנשימות שלי לאט לאט נהיות פחות ופחות עמוקות, אני
נעמד ומסתכל. מולי עומד קיר אבנים ענק ומכוער, בין כל כמה
אבנים יש איזה צמח ירוק מוזר. ולמטה אפשר לראות מאות, אולי
אלפי פתקים. איזה מישהו גילה שזה איזה שריד מקיר צדדי נידח
באיזה חור בקצה של בית המקדש מלפני 2000 שנה, אז החליטו שזה
המקום הכי קדוש לנו היהודים. מצחיק קצת איך שקיר מכוער כזה,
שבעבר קרוב לוודאי שימש לאיזה חניית בהמות וסוסים, היום הוא
המקום הכי קדוש לעם שלי. אבל בכל זאת אני מוצא את עצמי פה, כל
פעם מחדש, עיניים אדומות ונפוחות, עומד, וחושב את אותה מחשבה
מצחיקה.
  אני נכנס למתחם של הגברים, לוקח את אחת הכיפות האלה מנייר
שמחלקים בתוך קופסא בכניסה, מניח על הראש, וניגש לקיר. אני אף
פעם לא בא עם פתק. אני מעדיף לעשות את זה אישי, פנים אל מול
פנים. גם ככה הסיכויים שאלוהים יבין את הכתב חרטומים שלי
נמוכים מאוד, וחוץ מזה, כמה כבר אפשר לכתוב? מניח שתי ידיים על
הקיר, עוצם את העיניים ומתחיל לדבר. יש לי מין סדר מסויים כזה
כשאני מדבר עם אלוהים, כמו מין סדר תפילה שכזה. אני מתחיל
ב"אלוהים יקר", לוקח נשימה עמוקה, ומתחיל בתודות. אני מודה על
כל מה שיש לי, על כל מה שקיבלתי, על כל הדברים הטובים. אחר כך
מתחיל בבקשות. בהתחלה לאנשים שאני אוהב, אחר כך לעצמי, אני
מתלונן בפניו, בדרך כלל זה השלב שבו אני מספר לו את הסיבה
שהגעתי לפה הפעם, אולי אפילו מתחיל קצת לבכות שוב. כשסבא שלי
נפטר דיברתי איתו אולי שעה, אבל היום לקח לי קצת פחות. אני
מסיים בבקשות כלליות. בקשות למדינה, לעם, אולי לשלום. אני
מסיים, ב"אמן", מנשק את הקיר, ופונה לדרכי. כמו כל פעם, אני
יוצא מהמתחם, מחזיר את הכיפה מתיישב ומסתכל על ה"פלא" הזה
שנקרא "הכותל".
  "2000 שנה..." אני שומע קול מאחורי ומפנה את מבטי אחורה.
"2000 שנה אנשים באים לפה ומבקשים בקשות מקיר של אבן". מולי
עומד אדם בערך בגילי, שיער שחור ארוך ומתולתל, נראה כאילו הוא
בדיוק סיים לבכות. "אני מפריע?" הוא שואל, אבל לא מחכה לתשובה
ומתיישב לידי. "2000 שנה..." אני חוזר אחריו. "אתה באמת חושב
שהוא שומע? שהוא עזר למישהו שהגיע לפה?" הוא שואל. "בהנחה שהוא
קיים, אני מאמין שמדי פעם הוא עושה לפה גיחות, אולי קורא כמה
פתקים, מקשיב לכמה אנשים. וגם אם לא, כל עוד זה עושה טוב
לנשמה, למי אכפת? אני עונה.
"מה זאת אומרת בהנחה שהוא קיים? אם אתה חושב בכלל שהוא לא, אז
מה אתה עושה פה?"
"בדיוק מה שאתה עושה פה," אני עונה, "מתפלל. מתפלל ומקווה
שבאמת יש מישהו שמקשיב. זה לא שאני חושב שהוא לא קיים, זה פשוט
שאני אומר שיש סבירות שאף אחד לא באמת מקשיב לנו פה. הסיכויים
קיימים שאין בכלל אלוהים והכול המצאה אחת גדולה. זה לא מוכח או
משהו."
"מה זה יש סבירות? אתה מאמין באלוהים או לא?" התעקש האיש.
"אי אפשר לחיות בלי אמונה במשהו, כשאין לך במה להיתלות, אתה
נתלה באמונה. זה הדבר היחיד שמחזיק אותך ונותן לך את הרצון
להישאר בחיים לפעמים. כל אדם שלא מאמין, ממי יש לו לבקש דברים?
אל מי יש לו לפנות כשקשה? אז אתה רוצה לדעת אם אני מאמין? כן,
אני מאמין. אתה רוצה לדעת למה? לא יודע, פשוט כי ככה יותר נוח.
עם התקווה."
"אז למה את פה? מישהי?" הוא שואל.
"לא רק, בין היתר. בעיקר יאוש מהחיים, מיציתי את עצמי פה, אני
צריך משהו חדש קצת. אבל כן, גם קצת מישהי. אתה?".
"חברה..."
"כמה זמן?"
"שלוש וחצי שנים... אתה?"
"שנה וקצת, לא ממש מוגדר, נתנה סיבה לפחות?"
"אמרה משהו על זה שנמאס לה, שהיא לא אוהבת אותי כמו פעם.
קיבינימט הנשים האלה אני אומר לך, כולן אותו חרא, אני עוד
מסתובב שבועיים מחפש טבעת, מה התירוץ אצלך?"
"אפילו תירוץ לא נתנה, רק פתק, כתבה שהיא נסעה, שהיא לא תחזור,
ושאני לא אנסה אפילו להתקשר אליה."
"קיבינימט הנשים האלה, קיבינימ', יאללה אח שלי, אני נכנס
פנימה, יש לי דיבור צפוף. יהיה טוב גבר."
"בטח יהיה טוב, מתים בסוף," אני אומר ומוסיף חיוך, הוא מחייך
אלי חזרה, לוחץ לי את היד ונכנס לרחבה. אני ממשיך לשבת במקום,
עם פרצוף מבואס, אבל קצת הקלה, לבהות בקיר אבנים ענק בלב ליבה
של עיר מקוללת ומבורכת כאחד, מנסה לחפש משהו להתלות בו, מין
תקווה שכזו, סימן לאיזה חידוש בחיים.
  אנשים מתחילים להיכנס למתחם לתפילת שחרית. קבוצה של נשים
עוברות לידי. אחת מהן, אישה בת לא פחות מ-65 אני מעריך, מסתכלת
לכיווני, וזורקת לי משפט: "השם יעזור לך." אני מחייך אליה,
לוקח נשימה עמוקה, וקם.
  לפני הכניסה לאוטו אני מביט לשמים שטופי כוכבים, מסתכל
סביב, שואף לריאות אוויר הרים צלול כיין, פותח את הדלת, ונוסע,
עדיין לא בטוח לאן, אבל נוסע. "השם יעזור לי...".