23:30 בערב יום חמישי. אני פוקח את עיני ורוטן על הצינה הרבה
שאפפה את החדר. אלעד ישב על מיטתו, לא רחוק ממני. הוא החזיק את
הראש, משהו קרה.

אני משפשף את עיניי, מסתכל לעברו ומנסה להבין מדוע הוא נראה כה
מודאג, כה סוער. כשאני מבין כי מהמבט שלי בו לא אבין כלום, אני
מחליט לשאול אותו לשלומו: "תגיד. מכבי הפסידו היום?"
אלעד ענה שהם ניצחו, בהפרש די גדול. עכשיו אני ממש מבולבל.
מכבי תל-אביב ניצחו משחק בליגה האירופאית, בהפרש גדול, ואלעד
מוטרד? משהו בהחלט מוזר קרה.
כששאלתי אותו לפשר פניו הארוכים, לא קיבלתי תשובה מדויקת אך
תירוץ נדוש של: "אני עייף" לא אחר לבוא.

עוד מעט כבר חצות, אני צריך להתלבש, להיות מוכן. אנחנו עולים
עוד כמה דקות. מניח את המעיל על הרדיאטור, אולי יתפוס קצת חום.
משלה את עצמי שזה מה שבאמת יחזיק אותי. אלעד עדיין מוטרד, אך
הוא עושה כמוני. הדקות עוברות ואני עדיין לא מבין מה מטריד את
מנוחתו. היום יום חמישי, מחר סוף שבוע. אלעד אוהב סופי שבוע.
מבחינתו הם בדרך-כלל שקטים, ונעימים. סוף השבוע הזה אמנם יהיה
קריר, גשום ואולי מושלג, אך זה עדיין סוף שבוע.

"חן אמר לי שיש חשש להתקלות היום," אלעד פתאום פצה פיו. אני
שואל לפשר העניין, והתשובה לא אחרה לבוא: "התקשרו מפיקוד צפון,
יש חשש שמחבלים פלשתינאים יבצעו פיגוע בבסיס צה"ל בצפון." ליבי
החסיר פעימה. אימא בבית לא יודעת את זה, ואני בטוח שברגע שהיא
תשמע, חוסר פעימה אחת בלב, זה לא הדבר היחיד שיטריד אותה.

לילה, ערפל סמיך, צינת חורף חודרת עצמות. אנחנו עולים לעמדה עם
מימיות מלאות מים חמים ותה. מחליפים את אנדרי וליאור. הם לא
שמעו על ההתקלות. חן בטח יעדכן אותם כשהם יגיעו למגורים.
שקט. שקט מקפיא. אם חשבתי שהקור זה מה שיגרום לי להרגיש קפוא,
אז השקט הפך את העמדה לפינת אחסון לקרח יבש.

עד 3:00 אני צריך להעביר את זמני עם אלעד. הזמן לא זז. הערפל
מקובע במקומו למרות הרוח. אני יוצא מהעמדה, לבדוק עד היכן ניתן
לראות. אני מזהה את שער המתקן, מעט אור נשפך עליו. משהו זז שם?
לא, אני הוזה. ברור שאני הוזה, אני מפחד. מה שאני לא יודע זה
שהפחד הזה הוא כלום לעומת מה שארגיש אחר-כך. אני מזהה את הגדר
ההיקפית. גם עליה נשפך קצת אור. זה לא עוזר, מטר מחוץ לגדר
אנחנו מוקפים ביער. אני אומד את מספר מקומות ההסוואה שיש
למחמוד אבו-ג'יבריל לתפוס ולצלוף. הגעתי לשנים עשר.

1:00, אלעד לא מרגיש בנוח. אנחנו מחליטים לעשות תורנות של 15
דקות מחוץ לעמדה. בתוך העמדה, לא נשמע שום דבר גם אם יקרה
משהו. זה טיפשי לשבת בפנים ולחכות לארון הקבורה שלנו. אלעד
יוצא ראשון. אסור לי, אבל אני מפחד, ואני מכניס את המחסנית
ודורך את הנשק. כל שנותר הוא להעביר למצב בודד. רק מחכה
לסיבה.
קול אזעקת מצלמות התנועה מתרעם. אני כבר בטוח שיום הדין קרב.
אני מתבונן במסך הטלויוזיה ואני מזהה תנועה על גבי הכביש
המוביל לתורן. המצלמה יוצרת וקטור תזוזה של הגוף השחור ואני
מנסה לזהות מהו. ביום רגיל, הייתי הולך ובודק. היום, זה לא יום
רגיל. לאחר מספר שניות אנו מזהים צללית. זהו רק חתול.

רעשים של ציפורים ושאר חיות פרא מקפיצים אותנו מפעם לפעם. אבל
גם ככה אנחנו לא רואים כלום, אז למה לנו להתאמץ? אלעד דורש
שנמשיך בתורנות עד סוף השמירה. לי לא אכפת, אני רק מחכה להפעיל
את שריר הבוהן ולהעביר את הנשק למצב "רצח".
הפחד מאכל בבשרי. אני הוזה. אני רואה דמויות פוקדות את השער
מבעד למסך הערפל הלבן.

אני חושב ומפחד. אני לא יורד מהשמירה בשעה 3:00. יורידו אותי
מהשמירה. טלטולית עם צ'קלקה אדומה תישאני לבית חולים, במצב
אנוש, או במוות קליני. אני רואה רופאים בחלוק לבן תופרים חתכים
עמוקים, ולמה יש לי תחבושת מעל למצח? המכשיר הזה, שמצפצף... אם
אני זוכר נכון הצליל אמור להיות קטוע ואיטי? אז למה אני שומע
פס ארוך... ופתאום דממה.

"קום! 2:45, כנס בחזרה לעמדה אני אחליף אותך. תרגע, עוד 15
דקות אנחנו יורדים." פחד. פחד קורע את בשרי. מחר אבא ואימא
צריכים לבוא, יום שישי. הם הבטיחו לבוא את כל הדרך לבקר אותי.
אני כל כך רוצה לצעוק להם לא לבוא. כל כך רוצה להגיד להם שלא
יגיעו. אין להם בשביל מה. אני כבר רוח רפאים. האם גם במקרה שלי
יבוא קצין העיר לאימא ויספר לה שבנה מת בעת מילוי תפקידו? האם
מישהו ישבח אותי? פוחד כל-כך שלא עשיתי מספיק על מנת לרצות
אותם בחיי, ופוחד כל כך שלא אהיה חזק מספיק בכדי לפגוש אותו.
את בורא עולם. רוצה לזעוק להם להישאר בבית, כי כאן, חיים אין
והמוות נושף בעורפי. כל כך הרבה דברים שלא הספקתי לעשות,
להגיד, לנסות. חוויות מהעבר ופחדים מהעתיד חודרים לליבי. אני
מתרגש, אל משמחה, אלה מעצב.

"יאללה, יורדים, בוא רק נעדכן את ליאור ואנדרי בקשר למה שחן
אמר ונלך לישון. צא מהסרט, עברנו את זה."
אלעד צודק. עברנו את זה. הוא עבר את זה. אני עדיין חושב איך
לבשר להורי על מותי. לפתע אני נזכר בבני גילי שיושבים להם בעזה
ובשכם. הם חווים את זה יום יום, שעה שעה. ההורים שלהם מרגישים
זאת משך זמן כה ארוך. איך אין לי בושה להתלונן על הפחד, על
האימה ועל ההרגשה שיש לי לילה אחד בחיים? מי אני לעומת
הגיבורים האלה שיושבים שם וחרדה בשבילם זה יותר שגרה מאשר
צחוק.
אני מתנצל גבעתי, וגולני, ודובדבן, ומטכ"ל. אני מתנצל שאני
לוקח את זכות הפחד השייכת לכם ומעיז לקרוא לעצמי פחדן. אני לא
משתווה אליכם ולו ברמה אחת. כי אם כן הייתי כמוכם, את הפחד הזה
של המוות כבר הייתי הופך להומור שחור. כבר הייתי מבין, שלילות
כאלו הייתי עובר על בסיס יום יומי.

אני נופל לצללים. חושך מצרים. אני לא מזהה היכן אני נמצא, אלעד
לא כאן זה בטוח. בכלל אין כאן אף אחד. אני גם לא רואה כלום.
אבל אני מצפה למשהו. משהו שיקרה. משהו בעצמה של המפץ הגדול.
הכל קורה תוך שניות. פתאום, סירנה.

עיניי נפקחות, זה לא חלום. באמת יש סירנה, ואלעד התעורר בדיוק
כמוני. אני מזנק, לובש את המעיל ומיד את האפוד. הנשק עדיין
דרוך מהשמירה. מלביש עלי את הסכין ומזהיר את אלעד שאני הולך
לחדרו של חן. אני פותח את הדלת, ומציץ החוצה, מישהו בטח עורב
שם. המקום ריק. "מחבל מתורן, מחבל מתורן". הסירנה ממשיכה. אני
רץ לחדרו של חן ורק אלוהים מחזיק את הבוהן, ומונע ממני להעביר
את הנשק מגוש מתכת לגוש מוות.
אני צועד סמוך לקיר המגורים, מרחק לא רחוק מחדרו של חן. עם כל
צעד שלי אני מסתכל אחורה ומחפש את צללית המוות. אני שולח מבט
לכיוון העמדה הגבוה ומזהה שם את ליאור. חושב פעמים לפני שאני
קורא לו, אני ממשיך בדרכי לכיוון חן. הבוהן רועדת. הבזקים של
תמונות מחיי עוברים לי בראש. חושב איך ליישם דברים שראיתי
בסרטי מלחמה, אני פתאום מתחיל להבין מה זה פחד מוות. אני פורץ
את דלתו של חן, ורואה אותו חצי עירום בחדר. הוא בדיוק סיים
שיחת טלפון ואני מייד מבין שזאת הייתה שיחה עם העמדה.

האדרנלין זורם, הלב פועם, וחן זועק: "אנדרי חושב ששמע רחש
מהשיחים ליד התורן. כדאי מאוד שיהיה שם משהו שאני יכול לירות
בו, כי אם זה היה סתם הקפצה אני יורה באנדרי." מנסה להרגיע את
חן, אני מיד מזנק לכיוון העלייה לעמדה. למעלה אני פוגש את
ליאור, מבוהל כולו: "אנדרי חשב שהוא שמע צעדים, ורץ בריצת אמוק
וצעק לי להפעיל את הסירנה".

חן עולה עם אנדרי לכיוון התורן. הם שם חמש דקות. לא נשמעת קול
יריה. הם חוזרים והלב שלי חוזר לתפקוד רגיל. אני מסתכל על
השעון, השעה 4:30 ובמקום לישון, אני מחפש מחבלים. חן התרעם על
אנדרי, אך מיד שניהם נרגעו. האוויר מתוח מאוד. אני ואלעד
חוזרים לחדר, מרגיעים אחד את השני. את הנשק אני לא אפרוק היום,
הוא יישאר דרוך עד למחרת בבוקר.

לאחר רגיעת הרוחות, מתחת לשמיכה הנעימה, אני לפתע מבין את כל
מהות המילה "פחד". פחד זה לא משהו שמרגישים לאורך זמן. אי אפשר
לשבת בעמדה ולפחוד שמה יקרה משהו. פחד זה משהו רגעי, פתאומי,
משהו שמקפיץ את הלב ומפסיק את זרימת הדם לשנייה אחת קצרה. פחד,
זה מה שמרגישים כשמישהו עורב לכם מאחורי פינה חשוכה ולפתע קופץ
עליכם ללא כל התרעה. פחד, זאת השנייה הקטנה הזאת שאתם חשים
כשזיהיתם הדק בידו של מחבל כשזה עומד לידכם באוטובוס. פחד
מוות, זאת אלפית השניה, שמבלי שתוכלו לעשות כלום, הוא לוחץ על
אותו ההדק וחורץ גורלות.

אחרי הפחד, אם נשארים חיים, באה החרדה. החרדה, זאת ההרגשה
שנשארת איתכם עד אשר חולף אותו הדבר שגרם לכם לפחד מלכתחילה.
שוכב במיטה, בוהה באוויר, אני חושב איזה נחמד יהיה כשאימא תביא
מחר מרק עוף לשבת, ואבא ישאל על הנוף והאיזור. איזה כיף יהיה
ביום שני, כשאחזור למרכז ואספר חוויות לחבר'ה. החבר'ה אוהבים
את הסיפורים שלי, תמיד יש משהו מעניין. מתהפך על הצד, אני
משחזר את מה שקרה משעה 00:00 הלילה. לפחות מכאבי ניצחו, ואימא
שלווה ורגוע בבית. היא לא יודעת וגם בטח לא תדע.

באותו לילה מחבלים לא הגיעו למתקן. מבחינת המצב הבטחוני, אותו
לילה היה כמו כל לילה רגיל שעובר שם, עם שינוי אחד. הבנתי את
המשמעות של פחד מוות.

נרדם, אני מרגיש יראת כבוד כלפי החבר'ה בשטחים...