הפעם אני לא יכולה להגיד שהכל בסדר.
הנה אני יושבת מול המחשב, אחרי שכל הלילה והיום ביליתי במיון,
רופאים, בדיקות וכל הדבר הזה שנקרא "רפואה".
אתמול, אני יכולה לומר בלב שלם, היה היום הכי מפחיד ואולי גם
הכי מעורר שהיה לי מאז שאני זוכרת את עצמי.
מפחיד כי היה לי התקף חרדה, ככה הרופא טוען... ואתם יודעים מה?
הוא צודק!
בפנים אני יודעת שאני מתפרקת לאט לאט, כמה שאני מנסה למצוא את
עצמי יותר אני רק מאבדת שליטה ונסחפת למקומות שבאמת לא רציתי
להגיע אליהם.
זה היה בלילה, חזרתי מחבר שלי באוטובוס, כבר הרגשתי שאני לא
מסוגלת לחזור לבד הביתה, פתאום הרגשתי לבד, קטנה. ממש הרגשתי
שאני חוזרת לגיל 12, אותה הרגשה של בדידות וחוסר אונים, לא ממש
יודעת מה לעשות, מה להגיד, לאן ללכת... והנה אני נכנסת לתחנה
המרכזית, סוחבת תיק יותר גדול ממני ומחפשת מונית...
רציתי בכלל שאחד האחים שלי יבוא לקחת אותי, ממש הרגשתי מבפנים
שמשהו הולך לקרות לי ושלחזור לצבא מחר אני לא יכולה
אבל אח שלי לא הסכים לבוא לקחת אותי, לא הזיז לו ממש, נמאס לו
להיות הנהג שלי.
הלכתי לחפש תחנת מוניות, לא יודעת למה כל כך הסתבכתי אבל לקח
לי המון זמן למצוא מונית. ירדתי ועליתי, עליתי וירדתי במדרגות
ובמעלית, בתוכי מתתי להיות כבר בבית בתוך הבועה הקטנה והמוגנת
שלי. הבית הפך ב-5 שנים האחרונות למפלט מהעולם, אני מאמינה
שאצל רוב האנשים זה ככה, אבל אצלי זה יותר... זה פשוט להתפרק
בבית ולשחרר את כל מה שיש, בדרך כלל זה בא לידי ביטוי בזה שאני
בדיכאון, רק בבית יוצא לי לחשוב על מה שעברתי, עוברת... וזה
מכה בי חזק ואז הדיכאון משתלט עלי.
אחרי שמצאתי מונית, שאגב אני יודעת "שגנבו" ממני כסף, אבל פשוט
לא היה אכפת לי, כל כך רציתי את הבית!!!
אנחנו נוסעים במונית, אני בנתיים חושבת על הסופ"ש עם החבר, מה
היה, מה יהיה. היה לי עצוב שזה הולך להיגמר.
בחיים לא הרגשתי כל כך בטוחה עם מישהו, חופשייה... אפילו
יכולתי לאכול לידו ולא הרגשתי רע, אבל הבעיות שלי הורסות לנו
את הקשר, היה טוב אבל היה גם הרבה רע.
הגעתי הביתה בסביבות 21.30, ישר הלכתי להתקלח. אחרי זה ישבתי
לאכול כמו בן אדם, התענגתי על האוכל הזה שאני כל כך אוהבת ומצד
שני כל כך שונאת שהוא נמצא בתוכי.
ישר אחר כך נכנסתי למיטה, דיברתי עם החבר. הוא אמר שבתוכנו
כנראה ששנינו לא רוצים בזה מספיק, אני חושבת שהוא צודק אבל
משום מה קשה לי להסכים איתו ב-100%, משהו בי לא רוצה לוותר על
קשר כזה טוב שעוד לא ייצא לי לחוות... כנראה שזה עשה לי רע
לדעת שהוא צודק וחוסר היכולת לקבל את זה שאני שוב פעם לבד.
אני לא בן אדם שטוב לו עם הלבד הזה, אני תמיד צריכה מישהו
לצידי...
דיברנו והוא היה קצת עסוק אז אמרנו שנדבר יותר מאוחר, בנתיים
ההרגשה הרעה חלחלה פנימה, מחר יום ראשון, צבא, כאב ראש, לחץ,
אנשים לחוצים סביבי, מפקד שרק איכפת לו מעצמו וממקום העבודה,
ו... דיכאון יום א'.
חשבתי על זה ופתאום נזכרתי שאני צריכה ללכת לקחת גלולה. לקחתי
גלולה חדשה שהתחלתי לקחת ביום שישי, כבר לקחתי בעבר גלולה פשוט
רופא החליט שהגלולה הקודמת לא מתאימה לי והחליף לי אותה.
אחרי שעה שלקחתי את הגלולה התחילו לי סימני ווסת, כאבי בטן,
כאבי ראש, סחרחורות, עין ימין שלי הייתה מטושטשת (אבל זה עוד
מהתחנה המרכזית), פתאום צרב לי נורא שהלכתי לשירותים לשפוך את
מימי. הרגשתי שאני מתחרפנת... באמת התחלתי לאבד את עצמי קצת
והתחלתי לבכות, פשוט התפוצצתי בפנים, זה לא היה בכי רגיל זה
היה פשוט בכי שלא נגמר... כזה שלא משנה מה קורה אתה עדיין
תבכה.
ניסיתי לראות טלויזיה אבל פשוט כל כך שרף לי למטה, בעין ובבטן,
הכול פשוט היה כל כך כואב!!!
כיביתי את האור וניסיתי לעצום עיינים, בנתיים הדמעות לא
מפסיקות והכאב בפנים ובחוץ רק התעצם...
החבר התקשר פתאום, נבהל קצת לשמוע אותי ככה... אמרתי לו שממש
רע לי, ממש. הוא שאל אם זה בגללנו , אמרתי לו שלא... בגדול זה
כן היה גם בגללנו, פשוט הכל ביחד כבר היה לי יותר מדי...
אמרתי לו בדיוק מה כואב לי ושאני לא מצליחה לישון, באמצע השיחה
הרגשתי שהלב שלי יוצא מהמקום, הוא התחיל לדפוק בכזאת עוצמה
שבאמת חשבתי שאני חווה התקף לב, החזה כל כך כאב לי ופשוט
התחלתי להחנק, הרגשתי שאני צריכה להקיא, אבל זה לא היה זה...
הוא אמר לי מהר ללכת להעיר את אמא שלי ושניסע לראות רופא כמה
שיותר מהר, אמרתי לו שאני לא רוצה להעיר את אמא שלי בשביל זה.
ניתקנו את השיחה כשאני לא מסוגלת לדבר, מתנשפת ומנסה למצוא
טיפת אויר... שכבתי במיטה בוכה וממורמרת והאויר פשוט נגמר לי,
התיישבתי מהר והבכי כבר לא היה בכי, זאת הייתה פאניקה!
ניסיתי לנשום אבל מצד שני בכיתי כמו מטורפת אז לא הצלחתי לנשום
כמו שצריך, הרגשתי שעולמי חרב עלי, ממש ככה. כזאת הרגשה רעה לא
חוויתי ואני לא מאחלת לאף אחד לחוות.
התחלתי לצרוח בקול שהצלחתי להפיק מהחנק והבכי, קראתי לאח שלי
כמה פעמים ותוך כמה שניות אח שלי פתח את הדלת בפאניקה ומאחוריו
כל שאר המשפחה רואה אותי נחנקת, מחפשת טיפת אויר, ואח שלי רץ
אלי ושואל מה קרה, ואני אומרת לו שאני לא יודעת, אין לי אויר
כואב לי הכל... הוא אמר שאנחנו טסים לבית החולים, ניסיתי
לקום... לקח לי כמה דקות עד שממש הצלחתי "לנשום", נשמתי,
בערך... היה נשמע יותר שיש לי אסטמה ואני בהתקף... אמא שלי
עזרה לי להתלבש, לא הצלחתי לעמוד על הרגליים הרגשתי שהם כבדות,
שאני כבדה. ניסיתי ללכת לאוטו, היה לי ממש קשה והרגשתי שכל רגע
אני הולכת להתמוטט...
באוטו אני נאבקת לקחת את הנשימה הגדולה הזאת, שתרגיע. אבל לא
הצלחתי, פשוט לא הצלחתי. וכל כך פחדתי!
הגעתי לבית החולים, יישר לקחו לי לחץ דם, הדופק היה נורא מהיר,
לחץ דם היה בסדר, וחיכינו למיטה, שעה!!!
פשוט שעה ישבתי במיון, אמא שלי מסתכלת עלי מתנשפת ונחנקת, אח
שלי לא יודע מה לעשות הוא רק אומר לי לנסות להירגע, ואני באמת
מנסה אבל לא מסוגלת...
אחרי שעה התפנתה המיטה הזאת שכל כך רציתי כבר לשכב בה, הייתי
נורא מסוחררת ונורא קרובה לעילפון אבל הצלחתי להגיע למיטה.
הרופא הגיע, שאל, בדק... עשו לי כמה בדיקות וחיכינו לתוצאות.
חיכינו וחיכינו ובנתיים הרגשתי יותר טוב.. היה לי קשה לפתוח את
העיניים כי הם נורא שרפו לי, אז שכבתי על המיטה וניסיתי
להירגע.
אחרי שעה וחצי הגעתי למצב שהצלחתי לנשום טיפה יותר טוב,
נרגעתי.
הרופא אמר שיש לי דלקת בשלפוחית השתן, דלקת בעין ימין ושחוץ
מזה כל שאר הבדיקות נראות לו תקינות. הוא נתן לי 3 גימלים
ושיחרר אותי הביתה.
אני עוד לא יודעת בדיוק ממה זה קרה, אני יודעת שזה היה התקף
חרדה וזה מה שקורה בהתקף חרדה, אבל זה היה מפחיד נורא.
אני כותבת את זה כי חשוב לי בעצמי להבין שהשקט הנפשי של כולנו
הוא הכי חשוב, בלי שקט נפשי יש בלאגן וזה גם יכול להשפיע על
הבריאות שלנו, זה השפיע על הבריאות שלי.
אני באמת בן אדם נורא בריא, ספורטאית, אבל מה? יש לי שריטה לא
קטנה בראש ואני מקווה שיום אחד השריטה הזאת שכבר הפכה לאורח
חיים אצלי, איכשהו תעלם ותיתן לי קצת שקט, בראש ובלב.
זה היה שעון מעורר מבחינתי ואני צריכה לשנות כמה דברים... ואני
באמת אנסה, כמו שאני תמיד מנסה, רק הפעם אני מקווה שאני באמת
אצליח ולא אכנס שוב להכחשה הזאת שמוכרת לי כל כך טוב.