עוד שאלות, אהבה או הידלקות? ואם אני בונה את ההידלקות בעצמי,
אז אפשר להתחיל עם כל מה שזז...
סתם שאלות, בין רגע אני שוקע לעולמם ורודף אחר התשובות, לא
רוצה להמשיך בזה. אני בוחר לדעת, כך הם יקפצו לביקור כשאזמין
אותם. אין לי ראש למילים ארוכות ואת מן מילה ארוכה שכזאת...
זהו, לכן אפילו לא אתאמץ לענות על שאלות ללא תכלית, רוצים נסו
אתם אם עדיין לא נשבר לכם, אני מעדיף לחוות את החיים בענווה
ואושר... צ'או חברתי ודש לחייך בתקווה שתביני ת'עצמך...  
וואלה שיר מהמם, הוא מרגש וזורם, קצת עצוב אך אנרגטי, מחצין את
השטויות... וזורק לפח. סלסול נצחי בשערות... זה מה שאני עושה
הרבה, היקפים בספירלות, תמיד חוזר לנקודת ההתחלה רק במפלס
שונה. ופוסטרים במקום קירות...  ההמשך של השיר גם נכון, חוץ
מהקטע של אלף כיווני עשן... אין לי מושג מה זה אומר.. עדיין.
פוסטרים - תולים אותם בגלל שמעריצים את אלו שמצויירים שם, בגלל
זה כנראה בחרתי לכתוב את "ספר התודות" ולא עוד איזה ספר חכם
ופלצני, שרק יהלל אותי בסופו של דבר. ואולי אפילו מישהו יגיד
לי "אתה אדם חכם, ואני לא אומר זאת להרבה אנשים..." או משהו
כזה "פשש... הגעת למשהו, משהו שלאחרים לוקח חיים שלמים להגיע
לזה..." כמו שבדיוק היום אמרו לי. יופי, כל הכבוד לי! מה זה
אומר בכלל?! "חכם" לאחד, "משוגע" לאחר, "מתנשא" להיא, "ילדותי"
לזאת ומצחיק לעצמי... מה שתרצו, על חשבוני, כל אחד רואה אותי
אחרת. וזה "שהגעתי" למשהו, פשוט בחרתי לחשוב קצת בכוון הזה.
אני לא מאלה שמשתוקק שהשם שלי יהיה חרוט על איזה סלע ענק בפארק
או על שלט רחוב מהודר. כל שהערצה עושה זה להרוג אחרים, את
מהותם, את יצירותם. כולם חושבים "וואו הוא גדול..." מקטינים
עצמם והורגים את יכולתם... ובאין ברירה בולעים וויאגרות...
עדיין, אני קצת מתעצבן על עצמי שלפעמים אני כותב או אומר
דברים, ויש בזה קצת מהתשוקה לתהילה. כשאני מודה למישהו או
משהו, בהזדמנות אני גם פותר עצמי מהתהילה... תודה לתודה!