פחדתי מפיגועים. מאוד פחדתי. פחדתי אפילו לעלות לאוטובוס, ובכל
פעם שעליתי הרגשתי כאילו הוא עומד להתפוצץ. לצערי, לא הייתה לי
ברירה. הייתי חייבת. אני חייבת לחזור בחזרה לירושלים. איפה אני
בכלל? חשבתי לתפוס טרמפ, אבל גם זה יכול להיות מסוכן. אם כבר,
עדיף אוטובוס. התיישבתי בתחנה. היה שקט מוחלט מסביבי. היה מאוד
חשוך וקר. השמים היו אפורים ובקושי יכולתי לראות דרך הערפל. לא
היו עוד אנשים חוץ ממני. ישבתי לבדי. לפתע, הבחנתי בדמות
שמתקדמת לעברי. היא כאילו הגיעה משום מקום. המשכתי להסתכל עליה
במבט מפוחד, אך פתאום היא נעלמה. פשוט התפוגגה בחשכה. הרגשתי
מוזר. מי זה היה? לאן נעלם ככה פתאום? אני בטח הוזה...
האוטובוס הגיע גם הוא משום מקום, ועצר בתחנה. הוא היה ריק
לחלוטין. היססתי לרגע, אבל אז עליתי. שילמתי לנהג, והתיישבתי
בשורה השנייה במושב שליד החלון. הסתכלתי החוצה וראיתי רק חושך.
התקרבתי לנהג ושאלתי:
"אתה מגיע לירושלים, נכון?"
לפתע, הנהג עזב את ההגה והסתובב אליי בפתאומיות. כמעט צרחתי.
לא היו לו פנים! במקום פנים היה לו כתם שחור! נפלתי אחורה מרוב
בהלה.
"אני מגיע לתחנה סופית! רק לתחנה סופית!"
עצמתי את העיניים. ניסיתי לא לשמוע אותו אבל לא הצלחתי. הקול
החזק הכה בי שוב.
"תחנה סופית... תחנה סופית... תחנה סופית..."
הרגשתי כאילו הכול מסתובב סביבי. מין מעגל אימה שסוחף אותי
לתוכו. ניסיתי להתנגד, אבל אז הכול נעלם כאילו לא היה. אני
עדיין בתחנה. מה, זה היה רק חלום? הכול נראה מציאותי לחלוטין.
מה קורה לי?
אני משתגעת. בזמן שישבתי שקועה במחשבות, שמעתי את אותו הקול
המפחיד:
"תעלי!"
הסתכלתי למעלה וראיתי את האוטובוס ליד התחנה. איך זה? איך זה
שאפילו לא שמעתי אותו מתקרב? ראיתי מטושטש. התקרבתי אל
האוטובוס, ואז הבחנתי באותו הנהג עם כתם שחור במקום פנים. מיד
קפצתי אחורה.
"תעלי! את נוסעת לתחנה סופית!!!" צעק עליי.
בלי לחשוב פעמיים ברחתי מהמקום. רצתי כמו מטורפת לאורך רחוב
חשוך ומנוכר. יש כאן מישהו? מה המקום הזה? למה אין כאן אף אחד?
כל מה שרציתי באותו רגע זה להתרחק מהתחנה המפחידה. רציתי
לצרוח. רציתי להיעלם, אבל רק לא להיות שם! פחדתי שהאוטובוס
ירדוף אחריי, אבל כשהסתובבתי ראיתי שהוא נעלם. עכשיו מצאתי את
עצמי עומדת לבדי באמצע מקום לא ידוע. הסתכלתי למעלה, וראיתי
שאין ירח ואין כוכבים. אז בגלל זה כל כך חשוך... התקדמתי לאט
לאורך הרחוב. הסתכלתי על הבתים מסביב. מישהו גר כאן בכלל? באף
חלון לא ראיתי אור. ואז, שמתי לב שאין כניסות לבתים. חשבתי
שאולי הן מהצד השני, אבל כשבדקתי הבנתי שטעיתי. לבתים לא היו
כניסות! איך זה ייתכן בכלל? בינתיים, המשכתי ללכת. לפתע, שמעתי
מאחוריי צעדים. בלי להסתובב, התחלתי לרוץ. נפלתי. ניסיתי לקום,
אבל לא יכולתי. הרגשתי כמו גור חתולים חסר אונים. לא יכולתי
לראות. רק חושך. הכול הפך לחושך מוחלט. עצמתי את העיניים. כבר
לא הרגשתי שום דבר. כאילו הכול התפוגג סביבי ונשארתי רק אני.
הכול נעלם. פקחתי לאט לאט את העיניים. הכול התבהר. ראיתי את
הפנים של ההורים שלי. הם ישבו לידי, והיה להם מבט מודאג. איפה
אני עכשיו? שכבתי באיזו מיטה מוזרה במקום שמעולם לא ראיתי
מקודם.
"חמודה, את שומעת אותי?"
"אימא?"
"כן. אל תדאגי, קטנטונת, הכול יהיה בסדר..."
"מה קרה?" שאלתי את ההורים שלי.  
הם לא ענו לי. רק המשיכו לבהות בי במבט מודאג ומלא רחמים. ואז
ראיתי גם את אח שלי.
"את בבית חולים!" אמר לי.
"בית חולים?"
לא היה ברור לי איך הגעתי לכאן בכלל. מה קרה בדיוק? נסיתי
להיזכר. נזכרתי שעליתי לאוטובוס ואז... לא זוכרת.
"את חייבת לנוח." אמרה לי אימא.
עצמתי שוב את העיניים. ניסיתי להיזכר במה שקרה. היה לי מין חור
כזה בזיכרון. ממש חלל ריק. זכרתי רק עד אותו הרגע שבו עליתי
לאוטובוס והתיישבתי. ומה קרה אז? ואולי עדיף פשוט לא לדעת.
פשוט לשכוח הכול, וגם את החלום המפחיד. באותו רגע הרגשתי כאילו
אני בדרכי חזרה מהתחנה הסופית...