אלו היו הימים האחרונים של יוני, סוף כיתה י"ב, הבנים היו
הולכים בלילות לחוף השרון לשחרר קצת אנרגיה ולהתכונן לקראת
הגיוס.
כל הזמן עסוקים בויכוחים חסרי משמעות איזו יחידה יותר קרבית,
יותר טובה.
הבנות, חלקן הצטרפו לריצות על שפת הים, אחרות היו מנסות להעביר
את הזמן בלימודים לקראת הבגרויות שעוד נותרו או במסיבות סוף
שנה סוערות.
ואני?
אני חשבתי עלייך, איך נעלמת לנו באותו היום.
כעסתי על כל העולם, הייתי בטוח שכולם שכחו אותך, רק עברו
שנתיים מאז אותו בוקר שבו החלטת שהכאב גדול עלייך, שהחלטת שאבא
לא יפגע בך יותר והלכת למקום לא ידוע.
לא הבנתי גם אז, מה בדיוק גרם לך ללכת, כולם היו בטוחים שאת
האדם הכי מאושר בעולם, איך שרקדת במסיבת סיום של כיתה י',
סובבת את כל הבנים של השכבה, האושר שהקרנת כלפי כל העולם.
כולם היו בטוחים שיש לך חיים נפלאים, אבא תמיד היה מגיע לאסוף
אותך מבית הספר, קונה לך מתנות. חשבו שלא חסר לך כלום.
ואני, אני זוכר את העיניים שלך, עיניים שאמרו הכל, ידעתי שמשהו
מסתתר ופחדתי לשאול.
פחדתי לשבור את כללי המשחק, לגרום לך סדקים בחומה, וקיוויתי,
קיוויתי שיום אחד העיניים הללו יהיו יותר מאושרות.
הייתי מסתכל עלייך לפעמים כל השיעור, השתדלתי שלא תשימי לב,
מסתכל וחושב על כל העצב והרוע שיש בעולם שאנו חיים בו. מנסה
לברר עם עצמי מה זו בעצם אהבה.

אחרי הלוויה כבר היו כתבות בעיתונים, כל האמת נחשפה, הם לקחו
אותו למעצר ואחר כך איזה שופט עלוב החליט להקל עליו בעונש,
שנתיים בפנים, אמרו שהוא בא ממשפחה קשה, שהחיים לא הקלו עליו.
ואני חשבתי עלייך, כמה שזה לא יחזיר לנו אותך, כמה שהעולם שלנו
מעוות ומכוער ולמה את נפלת לנו באמצע הדרך. התגעגעתי וכעסתי.
עברה שנה, לפעמים הייתי מסתכל על המקום שלך בכיתה, תמיד ישבת
בשורה השנייה, שם, בשולחן הכי שמאלי, יפעת לקחה הרבה פעמים את
המקום הזה, לעתים גם לילך.
קצת כעסתי עליהן, תמיד הרגשתי שבאיזה שהוא מקום אולי את עדיין
איתנו שם.
עברו שנתיים ואני כאן, עוד שבועיים לגיוס, כולם מאושרים מסיום
הלימודים, מנצלים את הרגעים האחרונים של החופש, ואני יושב
וכותב לך, מתגעגע, וחושב על אותו יום שבו הוא יצא מהכלא, אחרי
ניכוי שליש, 'התנהגות טובה' הם אמרו, אותו יום שבו החלטתי
שאלוהים מת.