על גגות ת"א אתה תשב, עם סיגריה ביד אחת וויסקי זול ביד
השניה.
העננים יעברו מעליך, יכסו את החור השחור שהותרת ולא ישאירו
מקום לנשום. הרעמים יגיעו במסדר מוות מאורגן, זועמים על העוול
שגרמת להם וירצו נקמה. אתה תפער את פיך ותצחק צחוק מבחיל חושף
שיניים צהבהבות ולשון ארוכה וחלקלקה. הם רצים כמו נמלים קטנות
ומפוחדות, אתה תאמר לי ותשלח בהם הבזקי אור מבהילים. אתה תצעק
על כמה שהעולם לא הוגן אבל שככה זה בחיים ותסתכל במבט מקפיא על
אותן נמלים קטנות ומסכנות, מותיר מהם רק אדמה חרוכה.
אתה תסתכל עליי, ואז תסתכל על מה שנשאר מהם ולא תדע מאיפה זה
נחת עלייך, הבלבול האינסופי הזה, השאלות שעלו והציפו את המוח,
חנקו את האף ולא נתנו לך לחשוב. הדאגות על גורלם של מספר אנשים
התחילו לצוץ בך ותחושת מחנק נתפסה באונה הימנית ולא רצתה
להרפות. אתה תקרוס בבת אחת ותישאר על ארבע רגליים, אומלל
ובוכה.
חבל שהבנת מה זה להיות אנושי רק כשסוף העולם הגיע.