מאחורי עצי הברוש הגדולים בחורשה חסרת כל קדושה ישבו על
הסרפדים שלושה אנשים. ביניהם הילך בשלווה תרנגול עם כרבולת
אדומה לראשו. מעת לעת היה מנקר את האדמה בניסיון לצוד טרפה.
השלושה הביטו בו כמאולפים כאילו היה הוא פלא פלאים.
הם לא דיברו במשך שעות, תוהים, כל אחד עם עצמו מה צריך
לעשות...

כעבור זמן מה, פצה האחד את פיו ואמר:
"אם רק היה לי כאן מצית או גפרור, או אלוהים, מצית, גפרור, רק
אתמול עישנתי כמו קטר, למה הפסקתי?" יבב בקול הברנש הגדול,
מילותיו התערבבו עם אנקות יבבה שנפסקו בהברת יאוש אחת "אה".
משסיים זה הראשון את המונולוג הכל כך מרגש, קם מימינו הברנש
השני ופצח בנאום משלו:
"בלום את פיך, קורקב חלש אופי, אזור מעט סובלנות וראה איך
גאולתך מתממשת. עוד מעט סרפדים אלו שעוקצים וצובטים את רגליך
ילטפו אותן, ושלוש נערות מצריות ינפנפו בענפי דקל גדולים מעל
ראשך, ואתה מלך תהיה על עם או מדינה."
עוד בטרם סיים את חזונו, הראשון משמאלו פרץ בבכי תמרורים
וצעק:
"אין לי רצון להיות מלך או אף להתנחם במועט המועט, רק מצית היא
בקשתי, מצית קטנה ושיפוד גדול."
הבחור העומד הביט בו, חייך, פשט את ידיו לצידי גופו ופרץ
בצחוק.
"ראה כמה קטן אתה, כמה עלוב ועצוב, ראה עד כמה נמוך הובילו
אותך רצונות גופך הזמני. השתחרר מכלאך, הנשמה לא אוכלת דבר".

קול רעם גדול נשמע מצמרות העצים.
האדמה החלה לרעוד והפילה את האיש העומד.
בכיו של הראשון הלך וגבר.
"אנחנו הולכים למות, זה הסוף של כולנו, או אלוהים הצילו!"
בו ברגע קם הנופל והתיישב על ברכיו.
"אז כעת, ביגונך ובצערך נזכר אתה באלוהיך. בטח תישבע כעת
מליוני שבועות, נדרי נדרים על מה שתתחיל ותחדל לעשות לו רק
יצילך מהצרה הזאת."
"כן, אני נשבע, אני מסכים לכל תקנה, הצילני אלוהיי מכל
צרותיי."
האיש השני צחק בשנית.
האדמה פסקה לנוע.

"מה קרה כאן?"
שאל האיש השלישי בעיניים בונות סימני שאלה:  
"מוזר, בדיוק כשזה הראשון נשבע, והשני צחק, הכל פסק, איך זה
קרה? צירוף מקרים משביע רצון? השגחה אלוהית? סתם עוד תקרית?
אני נזכר ביום ההוא שטיילתי בגן, מוזר, דומה הוא לגן זה, האין
זה עוד מקרה? או שאולי הכל שגיונות במוחי הדואב? אינני יודע,
אינני יודע..."

ומאחורי העצים, במרחק לא רב מאדמת סרפדים, שכב לו תרנגול,
מקורו מכורבל בגופו, שמח, שבע וחולם חלומות על לול של
תרנגולות...