מוצאי שבת, והם מתכננים לה יום-הולדת. עדיין נערה ובת 29 שוכבת
בחושך באחד החדרים הרחוקים, מוסיקה שקטה מפעפעת והיא מכוסה פוך
וקר לה, מעשנת איטי. בחוץ רוחות של סוף חורף, והיא מסתכלת על
חייה, רואה שדה-קרב וטירוף, ושום-דבר שיצא מהם. הם לא קנו לה
מתנה, היא יודעת. היא ראתה את קופסת העוגה הקנויה במקרר, היא
לא הציצה בה. לא הייתה סיבה. היא שומעת את אחיה מטלפן לאבא,
שואל איפה הוא, מתי הוא בא. אביה היה איפשהו, מתי-שהוא, לאט
הפך לרוח רפאים. כולם רצים בחוץ מבוקר עד ערב, אומרים לה בואי,
בואי תרקדי איתנו, זה החיים. לה אין כוח. כל המאבקים הנפשיים,
כל הטראומות, כל הטפשות שלה כלפי עצמה ושל אחרים כלפיה, כל
מבטי הזלזול כשהיא הייתה שם ופה באמצע הריקוד, יושבת בפינה,
מעשנת, מסתכלת כיצד העלים נטרפים ברוח, השמיים מחשיכים,
ואלוהים הטוב מביט מבין עננים, עיניו קשות ועתיקות, צוחק עליה,
על כולם, צחוק קר, ציני. "שרית, בואי, יש לך הפתעה." והיא לא
זזה. פעם אמא הייתה מכינה את העוגות בעצמה. כבר שנים לא.
"שרית?!" היא פולטת עשן איטי, לוקחת את הסיגריות והמצית ורואה
את מנת-הפורים שעדיין לא ניתנה, עם בקבוקון יין בפנים, והולכת
ככה נגררת אל הסלון. יום הולדת שמח. גם לה, כתוב בעוגה, גם
לאחיה. "דודו, יש לך הפתעה!" איזה מחצי העוגה היא שלי, היא
שואלת, עליונה? תחתונה? ימין? שמאל? או רק הדובדבנים? "אני
יום-הולדת שולי פה," אומר דודו. "אצלי עוד שבוע."
"גם היום טוב." אומרת אמא. האח השני מחייך. "יש יין?" שואלת
שרית. "לא." דודו רואה שקית ומחפש מתנה, הוא לא מוצא. "נקנה,
נקנה." אומרת אמא, והאח השני מחייך. שרית חושבת על מנת-הפורים
שצריכה להינתן למישהי, יש בה יין. אולי יש באיזה מקום, שואלת
שרית. "לא. אין יין." עוגת יום-ההולדת לא טעימה במיוחד, והאח
השני משאיר את הרוב בצלחת, ומחייך. דודו חוזר למחשב, שרית לחדר
למיטה לפוך, "והיין?" שואלת שרית על מנת-הפורים. "לא בשבילך."
אומרת אמא ומחביאה את המנה העטופה בצלופן שקוף ועבה.
יום-הולדת, חושבת שרית. לא מגיע לי יין?
בלילה בשינה יש שכרות דקה וענוגה, שירים שקטים, מנת-פורים
מחוללת, ובקבוקון יין בפח. היא נרדמת בלי אשמה שהחיים דפקו
אותה, שלא נראה עתיד באופק, שהיא נטע זר בנוף סביב, שהיא לא
אוהבת את החיים, שהיא לא רוצה למות. מחר היא תעשן סיגריות עם
הנגאובר חלש ומסכן שלא מתייחסים אליו, וגם... וגם... אולי
תכתוב את זה.