22.3.2005
אם הייתי יכולה להסביר לכם איך המשפחה שלי מתפקדת או מתנהלת
בטח הייתי מנסה להקצין כדי שתבינו את הרעיון, הבעיה היא
שבתיאורים הבאים אין שום הקצנות, הכל מדויק ומתואם:
אמא שלי, ראש המשפחה, מתנהגת כמו כלב אכזר כמעט אכול כלבת,
שמשחק תופסת עם שאר המשפחה כאילו היו ארנבים שהיא צריכה
לתפוס,
היא מתחילה לנבוח ולנבוח בלי להפסיק כמו כלב קשור מושכת את
השרשרת עד הסוף וכשמישהו עובר לידה, מנסה לנשוך אותו, לפעמים
היא גם תופסת את הארנב החמקן וה"טיזר" בשיניים ומשסה אותו,
מנערת ומטלטלת מצד לצד, עד שמצליח להתחמק ולברוח כולו מדמם
ופצוע, אך היא בשלה עדין מותחת את רצועת המתכת שקשורה לקולרה
עד הקצה וממשיכה לנבוח.  וכמו כלב גם אמא מבינה טונים של דיבור
ולא את תוכן הדיבור, ואיך שהיא מתחילה לצעוק אני נכנסת באמצע
דבריה ולוחשת "אבל למה את צועקת?" או אפילו מסבירה לה ונותנת
תשובה ורק אז היא נרגעת,אם מעלים את הטונים היא מתחילה לנבוח
ולנשוך.
אחותי הגדולה היא מעיין זבוב, סוג של יתוש, אתה כל הזמן שומע
זמזום מעצבן ברקע, מסתובב ומגלה את אחותי מדברת לעצמה, מדברת
מדברת מדברת מדברת, כל דבר שרואה חייבת להצביע את התשומת הלב
אליו אפילו שאינו מעניין, אפילו אותה, כל אבן שאין לה הופכין,
ואפילו לפעמים לא משלימה את המשפט,מעיין:"יא מה ה...." וזהו,
אין התחלה אין המשך אין פואנטה, אין שייכל! זה לא שהיא פונה
למישהו, וזה לא שהיא מפנה לאיזשהו נושא ספציפי, העיקר
לדבר,לדבר לדבר לדבר...ורק אחר כך לחשוב, אולי אפילו לחשוב על
מה שאמרה, כי על פי תורת הלדבר לדבר לדבר, היא פגעה בבן משפחה
מאוד רגיש אתמול, ורק אחר כך הבינה את טעותה וכרגע הוא לא רוצה
לדבר איתה, כל פעם שהיא מתקשרת במטרה להתנצל הוא מנתק לה את
הטלפון בפנים.

תקנון חתונות לוויות:
ערב לפני ההלוויה
אגי מתקשרת, מיידעת אותי ש:
"ההלוויה תתקיים מחר בשעה 13:00, אני אהיה בעבודה, תאספי אותי
מהעבודה?"
"כן בסדר"
"נו אבל מתי ? באיזה שעה?"
קבענו לסביבות 11:00-11:30
הערב מגיע ואיתו מגיעה אמא מהעבודה כולה מותשת ומוכנה לקרב.
צריך להתארגן והיא צריכה לארגן!
כשיש משהו לעשות, אמא נכנסת לתמונה תמיד ומשתלטת על מערך ההגנה
ההתקפה וההצלה, זה לא משנה באיזה עניין זה, זה יכול להיות
העניין הכי רציני ופרויקט ענקי הכי שבעולם, אבל זה גם יכול
להיות הדבר הכי קטן ופצפון וחסר חשיבות, אבל לא! אמא מוכנה
לקרב, תמיד עושה מכל דבר סרט וסיפור או כמו שעופר אמר באותו
הקשר אך לא ידע "סימפוזיון". בכל אופן, כל הסיפור שהיה צריך
לארגן זה את סידורי ההגעה ללוויה, טוב אני כבר קבעתי עם אגי
שאני דואגת לה, אבא הודיע לי שהוא לא יגיע מאחר ויש לו יום
עמוס למחרת,חוץ מזה אם הוא לא יגיע אנחנו נהיה בדיוק חמש
באוטו.
לפתע הגיע סופה הבית רעד, רעש וצלצולים, צרחות חבל על הזמן,
אמא הגיע, בשביל אמא שלי קול סמכותי = קול רם, עכשיו עם כל
הכבוד לאמא שלי, אין לה קול סקסי עמוק, יש לה קול צווחני צורם
כשהיא צועקת, אה כן בשביל אמא שלי קול רהוט ברור ורם מתבטא
בצרחות, צרחות זה הקול הסמכותי שלה.
כך או כך, דלת החדר שלי נפתחת בהיסטריה עדינה, אבא נכנס לחדר,
ברקע מאחוריו מלווה אותו סימפוניה צורמת של צעקות, ואפקט דופלר
"קיקס אין" כי הצעקות הולכות ומתקרבות בצורת אמא שרודפת אחריו
לחדרי, ואני, חזרתי מהעבודה לא מזמן, שכובה מתפנקת במיטה שלי
בוהה במסך, הבחנתי באבא נכנס, הצבעתי לו עם האצבע, "תסגור
אחריך את הדלת" ניסיתי להציל אותו לתת לו מקלט, שיאחוז בקרנות
המזבח, אבל היה מאוחר מדי, אמא הדפה את הדלת ונכנסה למקדשי,
מקדש השקט והשלווה וטימאה אותו בהיסטריה ולחץ וצרחות. היא פנתה
אלי אבל פנתה לאבא ופנתה אלי ולאבא לחוד אבל ביחד ומלמלה משהו
בצעקות, אנדרלמוסיה!
"רגע, מה הבעיה?"
ואז היא פלטה משהו לא ברור, כאילו כמה משפטים ביחד, ולא סתם
ביחד גם בצעקות והיסטריה, גיששתי את דרכי באפלה וניסיתי בנועם
להסביר לה מההתחלה,כלומר:
"אני מחר אוספת את אגי, כבר קבענו..." -"לא אבא בא גם!!!! הוא
אוסף את ...ואיך תגי...וגלית... אדוארד את גבי."
"מה??????"
אחרי מספר צרחות נוספות מצידה וקפיצה של אבא לפי מקצב הקול
שלה, כאשר אוזניו שמוטות כאדיש ותמים ולא מתערב, סידרנו והבנו
שגם אבא בא וגם גלית יחד עם אווה ואדוארד....אוי הברוך, בתום
השיחה שאלתי אותה בשקט למה היא צעקה....והיא רק הביטה בי במבט
מבולבל ומבוייש פנתה אחורה ויצאה בקשט  מתחבא מדלת מקדשי.
אח! הממלכה שוב חזרה לסידרה, הסערה חלפה, אך נשארה עדיין
אווירה של הרס וחורבן לאחר הסופה שהתחוללה לפני דקות אחדות,
ולהזכריכם...על כלום. מה נקרא מהומה רבה על לא דבר.
בוקר טוב, לא רוצה לקום בכלל, עייף לי, כבד לי, מזל שאני אוספת
את אגי מהבית של שחר ולא ממעמקי התל אביב,וואי צריך להתקשר
לגלית
"גלית?שלושת רבעי שעה אני מגיעה"
"לא אני לא מוכנה"
"טוב עוד שעה"
"טוב"
"טוב", שיט צריך לסוע לרמת גן, אני צריכה לקחת את אגי גם, טוב
אני יעשה את קודם
"הלו גבי? תגידי לגלית שאני יאסוף אותה עוד שעה וחצי"
"הלו אגי? אני באה עוד שעה"
טוב הכל סודר,לקחתי את אגי בדרך לגלית, גבי צריכה טרמפצ טוב
יאללה שיבואו,איך שהחבורה נכנסה למרגרט המיטשובישי הזקנה שלנו,
כל הקפיצים צרחו המתכות התעקמו הלך השסי, ואני נהגתי מגובה של
מרומי נהג משאית מרוב שהאחוריים של האוטו היה בכביש וכל הקדימה
שאף לעלות.
בכל אופן יוצאים לדרך אמא כבר מתקשרת, לבדוק מה קורה עם כולם,
איפה כולם, ממש מבצע סבא, ככה  הגדיר את זה עופר.
אגי גלית ואני כבר בבית, אווה אדוארד וגבי למטה ברכב אחר, איפה
אבא? מחכים רק לו, אמא מתקשרת
"איפה אבא? הוא אצלך?" איזה טעות אנוש, אני שאלתי את אמא שלי
שאלה,ולא סתם שאלה שאלתי את השאלה לא נכון
"מה זה איפה אבא? איפה אבא?הוא לא איתכם? את לא עם אבא? נו,
איפה אבא?"
"אמא הוא בדרך" ווווף בחיי, שככה יהיה לי טוב כמו שדובל'ה
אומר
אבא נכנס בריצה מתנשף, אפילו שיש לנו מעלית בבניין, ביינתיים
בזמן שחיכינו לו גלית אגי ואני, זו היתה תמונה מצחיקה כי היה
זה קונטרס בין
שלושתינו שישבנו אכלנו בניחותא, דיברנו התקשקשנו,לעומת אבא
שנכנס בריצה ומתנשף, נכנס להחליף בגדים אומר לנו שאנחנו כבר
יכולות לרדת למטה למרות שיקח יותר זמן עד שהמעלית תגיע פעמיים
במקום שנרד כולנו בפעם אחת,טוב נכנסים לאוטו הולכים לאסוף את
אמא.
הולכים לאסוף את אמא?!- העלילה מסתבכת!!!(מוסיקת מתח של תופים
וחצוצרה)
אבא על ההגה, אמא על הצעקות, אגי על הרגשי אשמה, גלית על
האדישות ואני על שיגעון תוך כדי עבודה עצמית על להיות רגועה.
וכך יצאנו לדרך חמישה נעולים באוטו חדש שאסור לעשן בו, לא אני
ולא אבא, אבא עמד בזה יפה מאוד, אני לא הפסקתי לדחוף סוכריות
לפי כתחליף לסיגריה.
נוסעים נוסעים, אני מאופקת, אבא נכנס למצב של טייס אוטומטי לא
רואה ולא שומע מה שקורה באוטו, מתעלם מכל פנייה אליו בטענה
שהוא חרש,
בל נשכח שעוקבים אחרינו מכוניתו של אדוארד שמכילה את אדוארד
אווה וגבי.
אבא רוצה לסוע מכביש 6 כי זה יותר מהיר ולא עולה לנו כסף, אבל
אדוארד בעקבותינו ולהם זה יעלה,לא אי אפשר, ניסע מכביש
החוף.כן.

דיברתי עם עופר, הייתי אמורה לבוא אליו יום ראשון, להתארח
ולישון עד יום שני,יום שבת בערב אבא אומר לי  "אל תסעי לעופר,
ביילה באצ'י גוסס", לא האמנתי, חשבתי שאבא שמע מאמא ואמא הרי
ידועה בניפוח סיפורים ומצבים.
למחרת בבוקר סיימתי לעבוד קניתי לאבי עובד כארוחת בוקר ב14:00
בצהריים, והחלטתי להתקשר לעופר לאשר את בואי, עופר אמר לי  "את
מעודכנת במצב של סבא שלי?" וכך הבנתי שנכון הדבר, הסברתי לו
שחשבתי שהמשפחה ניפחה את הסיפור, ואם נכון הדבר עדיף שלא אגיע,
כך סוכם, כעבור חצי שעה מתקשרת אלי גלית
"את באה להלוויה מחר?"
"מה, איזה הלוויה?" נדהמתי כי נכון שגבי מנפחת סיפורים, אבל עד
כדי כך?, ככה להרוג בן אדם רק כדי שהיא תוכל לנפח את
הסיפור.... אפילו לה זה לא מתאים
"מתי אמרו לאמא שלך?"
"אמא, מתי אמרו לך?"
"אריאלה אמרה לי"
"לא מי אמר לה, אלא מתי אמרו לה?"
"אמא, מתי אמרו לך?"
"לפני רבע שעה"
"לפני רבע שעה"
"לפני רבע שעה??? וואו כרגע דיברתי עם עופר..." "טוב, אז חשוב
שברגעים אלא תהיי חזקה"
בינתיים בקצה השני של המדינה
עופר מנתק שיחת פלאפון ואומר לחבר שלו:"טוב, אז חשוב שברגעים
אלה תהיי חזק"

(בחזרה לנסיעה...)
עוד מעט מגיעים לצומת יגור, איפה נמצא בית העלמין,
אמא:"הנה שלט תפנה ימינה"
אבא:"לא זה לכוון עכו ואריאלה אמרה לא לפנות לעכו"
אמא ואגי במקביל אבל אומרות שתי דברים שונים:
"צ ר י ך ל פ נ ו ת י מ י נ ה ה י ה ש ם ש ל ט"     וכל זה כבר
אחרי שעברנו את הרמזור
" א ו ל י צ  ר י ך ל ה מ ש... ה י ה ש ם ש ל ט"
ואז התחילו הצעקות
אנחנו ממשיכים ישר, אני בנתיים מתקשרת לעופר לשאול ובאוטו רעש
עצום ואנדרלמוסיה,מילת המפתח היא אנדרלמוסיה, אם היה לנו שם
משפחה לפי אפיון היו קוראים לנו "היסטריה אנדרלמוסיה." אני
שואלת את עופר איך מגיעים והשעה דקה ל13:00, והוא מסביר לי
בתוך כל הרעש, מזל שאני עובדת בשירות לקוחות ואני כבר מיומנת
בלבודד רעשים מסביבי ולהקשיב רק לטלפון או להקשיב לשתי קולות
במקביל.
אני פונה לאבא ואומרת בקול רגוע-מתנשא משהו ,לדברי גלית, אבל
עדיף מתנשא מאשר היסטרי, "אבא צריך לעשות פרסה, ולפנות לכוון
בית העלמין" נכנסנו לחיפה הגענו ללב המפרץ, שם ניסינו להסתובב
בחזרה לצומת יגור, אדוארד בעקבותינו להזכירכם, אנחנו הלכנו
לאיבוד והוא אחרינו כבר לא יודע איפה אנחנו, בינתיים באוטו
שלנו תרועות רמות וויכוחים על חלב שנשפך על מעשה שלא נעשה והכל
פונה באצבע מאשימה על אבא, ואמא ואגי ממשיכות לתקוף את אבא,
אנחנו בצ'קפוסט ולצערו של אבא אין פרסה אז בתוך כל הבלאגן אני
מייעצת לו שיקח שמאלה ושמאלה ואז יעשה פרסה, לפתע נכסנו
לכיכר.... זה הזמן לפאוזה, רבותיי דמיינו לעמצכם מוסיקת רקע של
צ'ארלי צ'אפלין, ואוטו של ליצנים בקרקס:
אגי צועקת ומצביעה "תמשיך ישר"
אמא צועקת וצורחת את כל קולה "תחזור איך שבאנו תחזור אחורה"
וכך אבא מסכן חסר אונים,מבולבל, חולם על סיגריה, על שקט על
ארוחת צהריים חמה שלא אכל ועל מיטה הסתובב סביב הכיכר לפחות 3
פעמים בתקווה שהשתיים יגיעו להחלטה, אבל הן בשלהם האחת מושכת
לכאן והאחרת מושכת לשם, דרך אגב האחרת שמשכה לשם גם הצביע
לכוון שבמקרה היה מונח ממש סנטימטרים מפרצוף שלי, ולאן שמשכה
שם ביצעתי נשיכה,לפתע אבא עשה דבר מפתיע פנה בכיכר לשום כיוון
ממה שאמא ואגי אמרו, פנה ועצר! כן כן זה הזמן לסיגריה, "אבא,
בוא אני אחליף אותך" הצעתי ברחמים גדולים על האדם המסכן שרק
ממלה הוראות, הוא רק השליח, אה כן אדוארד כבר לא בעקבותינו....
איבד אותנו ברגע שאיבדנו את עצמינו, טוב יצאנו מהאוטו, אבא
ברצון ובשמחה העביר אלי את המושכות, ואני שמחתי שהצלתי אותו
מקו האש,זהו עכשיו אני נוהגת לא מקשיבה לאף אחד ,חזרתי על
עקבותינו, כמובן ששרר שקט באוטו חוץ מאמ שעדיין בוכה על
הפניייה שפוספסה, גם אחרי שפניתי בפנייה הנכונה לפתע התחילו
לצוץ רעיונות לגבי כיוון הנסיעה מימיני ומאחורי, מיד פתחתי את
פי ובקול רגוע והמתנשא אמרתי "עופר כבר הסביר לי הכל" וכך
נפתרה הבעיה....רגע איפה אדוארד אווה וגבי????
הגענו להלווייה, אלון בדיוק התחיל לשאת דברים יפים על סבא שלו,
ממש מרגש, כל הכבוד לו, לפתע מצלצל הפלאפון של אמא, היא
מסתובבת עם הגב ומדברת בשקט אבל הקול שלה עולה לאט לאט והיא לא
מבינה ששומעים אותה,אני מנסה להצביע לה על מקום מרוחק בו תוכל
לדבר ולא להפריע והיא מושיטה לי את הפלאפון להסביר לגבי לאן
לסוע, טוב זזתי הצידה "האלו, איפה אתם?"
"אנחנו בכביש הזה" נשמע קולה של גבי בצעקה רגועה, אה באמת ?
אתם בכביש?ואני לתומי חשבתי שאתם באויר או בים, מזל שהיא
ההבהירה לי את הדברים, "עברתם את צומת יגור? הגעתם לצומת יגור?
אתם צריכים לחזור לצומת יגור"
"אנחנו ביגור אנחנו ביגור!"
"את בטוחה? שאתם ביגור?"
"כן כן כתוב יגור אנחנו ביגור!"
"טוב אז תפנו שמאלה בצומת יגור ותמשיכו לפי השלטים"
"אין פה שמאלה יש פה רק ישר" סבלנותי פוקעת
"תביאי לי את אדוארד.האלו, אדוארד? איפה אתם? אתם בצומת
יגור?"
"לא אנחנו לא בצומת יגור אנחנו המשכנו בצומת יגור ישר"
"אההה אתם בצ'קפואסט, אתם צריכים לחזור לצומת יגור ושם לפנות
שמאלה לכוון בית העלמין יש שם שלט"
"אוקי תודה"
"ביי" ידעתי שגבי לא יודעת איפה היא.... טוב גם הם יגיעו
עכשיו, רגע היי לאן כולם הולכים, מה פיספסתי? מה זהו??? לאן
עכשיו לאפטר פארטי?
שוב סימפוזיון, הולכים לשרי-נייני או לא הולכים לשרי-נייני,
אני לא רוצה ללכת לעבודה אבל אמרתי שאני אבוא, לאבא יש יום קשה
היום, גם עבודה, ואגי גם תריכה לחזור לעבודה, גלית צריכה לחזור
ללימודים, ואני עושה הפסקת סיגריה עם עופר,ושוב משתלטת על
העיניינים להציל את אבא, "טוב, אני לוקחת את גלית ואגי ללב
המפרץ, אגי לוקחת שם רכבת וגלית לוקחת שם אוטובוס" יאללה אל
האפטר פארטי.