היא נכנסת לחדר עם דאורדורנט נושם. הדבר היחיד שהדאורדורנט הזה
נושם זה את התוצר של המעיים הבעייתים שלה. היא מריחה כמו שילוב
של איש גופרית ואשת פסוליה שמתיישבים לאכול חומוס.
''כן מותק, אני כאן, את רואה אותי?'' אני פונה לקפלי הבטן שלה.
הפופיק שלה זה הדבר היחיד בטווח הראיה שלי שמזכיר בצורתו
החיצונית פה. אני נשבע שפעם ראיתי אותו זז כמו רקדן על חוט.
הוא החל מתפתל מצד לצד, חוכך בדעתו המפוחדת האם היה שווה לעשות
את הצעד הנועז, אך הרצון והמציאות חזקים מהכל והוא מתחיל לזוז.
ברה ברה ברה. הוא דיבר. הוא חי.
''למה שלא נלך לעשות היום משהו מיוחד?'' היא אומרת. אולי ניתוח
לקיצור קיבה. לצאת איתה החוצה זה כמו לצאת עם בגדים של טובל'ה,
רק שהיא גם מדברת, ואם מישהו לא שם לב לישות הצעקנית, מדיפת
ריחות השופכין, הוא כבר ישמע את הקול שלה שסדוק כמו קיר בית
באנקרה אחרי שגם ליבת כדור הארץ החליטה שהיא שונאת מוסלמים.
כפות הרגליים שלה נוקשות כמו פרסות של סוסים. כל פעם שאני רואה
אותה מתהלכת בכבדות, יחפה, אני חושב שאם היא הייתה נותנת
סטירות עם הרגליים היא הייתה כמו הילדים שזורקים אבנים בשטחים.
יש שם יותר צהוב מבשיניים של מורעלי ניקוטין ואם היא הייתה
נולדת במקום הנכון, מישהו כבר היה מעסיק אותה בתור תשלובת
מחצבי אבן.
היא מחייכת, מחכה לתשובה, אני ממאן לענות. השיניים אכולות
הצפדינה היו גורמות גם לפרנקנשטיין לצחצח שיניים מחשש לעששת.
אם הייתי מחפש הגדרה לקיום כל צבעי הספקטרום בחיי היומיום,
הייתי מוצא אותו אצלה, בין החניכיים לניבים המחודדים. חתיכת
הפטרוזיליה התקועה כבת ארובה בין השיניים החותכות, סגול הרקבון
והאדמומיות הבקטריאלית משתלבים יחד בחגיגה חזותית של חוסר המזל
שלי.
כשהיא הייתה צעירה היא דווקא הייתה יפה, זאת אומרת, יפה היא
כנראה מעולם לא הייתה, אבל עם היקפיה היה אפשר לפחות לגשת
לחנות ולא להבהיר שאנחנו לא מזמינים סטוק של חולצות. היא הייתה
אז בשיא תפארתה. 167 סנטימטרים שהתיישבו בצורה מעוררת כבוד על
49 קילוגרמים של הדר נשי. רבלייה ופלייה היו עבורה אז צעדי
ריקוד ולא מנות השף במסעדה הצרפתית באבן גבירול פינת ארלוזרוב.
היא אהבה את החיים, היא הלכה לקולנוע ולא נזדקקה לשבת בשיפולי
האולם בכדי לא להסתיר. לאלו שיושבים מצדדיה, הכוונה. ואני
התאהבתי. הזמנתי אותה לצאת, אכלנו, אחרי זה הלכנו אליי וידעתי
אותה, כפי שהיה אומר אינשטיין על המשוואה המפורסמת שלו. היא
הייתה עושה אהבה כמו חיה, אבל אחת עדינה, לא כמו ממוטה בסכנת
הכחדה. היום, אני צריך לשנע אותה החוצה על מסלולי מתכת של עצים
חטובים בכל פעם שאני לוקח הרבה סמים ומעט מציאות בכדי לחשוב
שמסתתר בה חלקיק, גלעין של אירוטיקה ויופי, שרק צריך לחצוב
מספיק עמוק בכדי לגלותו.
הבעיה עם אנשים שמנים היא שאין להם אמות מידה. הם אוכלים הרבה,
או מעט. הם ישנים הרבה, או מעט. הם לעולם לא יוכלו לנקוב במספר
השעות המדויק שהעבירו בסיטואציה מסוימת, ותמיד ינסו לשלוף
ממגרות הזיכרון המאובקות ביותר איזשהו קנה מידה שיאפשר למצב את
התשובה כ''הרבה'' או כ''מעט''. הכל פועל לפי אותו סינדרום האיש
העשיר. ככל שיש להם יותר מכל דבר, כך הירידה לפרטי פרטים
מיותרת - טעות בספירה כבר לא תוביל לשינוי מהותי. כל זה לא היה
חשוב אלמלא היא לא הייתה מוציאה את מחייתה מכספי שלי. היא
תופחת על חשבוני. וברוך השם, היא כמו שמרים חרמנים - תשאיר
אותה לרגע אחד בצד והגידול הטבעי כבר יעשה את שלו. כל דבר
ניזון ממשהו, כל תהליך בעולם יונק את הכוח המניע מאלמנט אחר.
מכונית נוסעת על אדי דלק, סופרים כותבים את פרי יצירתם בעזרת
אלכוהול, סמים או טראנס אחר, והמשוואה שלה נוצרת אחרי שהיא
מעמידה את רכושי כאיקס שמחולק בוואי התצרוכת שלה. היו תקופות
בהם הייתי עני יותר מתושב אופקים רגע אחרי שהתקוות הכמוסות
להתעשר מהלוטו נמוגו, עד השבוע הבא.
היא אוהבת אותי, אין ספק. היא קוראת לי ''דובי''. היא אוהבת
למשש את הצמיגים שבשיפוליי, את מעטפות השומן שלא הצלחתי לשרוף.
אני חושב שזה מעין תערובת של גילוי עריות וקניבליזם. מצא מין
את מינו במובן הלא נכון של המילה. יש לך מספיק משלך.
למרות הכל, חיינו בסדר. אחרי הכל, הלב שלה חייב להתרחב בהתאם
לקיבולת ההולכת וגדלה של האיברים הפנימיים, וברגעים מסוימים
הנשמה הטובה שלה כיפתה על החסרונות, או היתרונות...עד שיום אחד
הרגשתי שאני פשוט מתכווץ. הולך ונעלם. כששיתפתי אותה בחששות
שלי, היא ניסתה להרגיע אותי והציעה שנמדוד את הגובה שלי על
הקיר, בעזרת סרגל ועפרון, כמו כשהיא הייתה קטנה. מתי זה היה?
אחרי חודשיים הישלתי 28 סנטימטרים והפכתי לננס שובב שאמא אדמה
אוספת לקירבה בפרק של טוב טוב הגמד. היא הלכה ונהייתה מאיימת
יותר ויותר, היחס בינינו הלך וגדל במהירות הילודה של ממליטה
ערביה בשטחים. הרגליים החלו מתכווצות, נעלמות לתוך הבטן,
מזכירות בצורתן החיצונית את ניווני הכנפיים של התרנגולות
והפינגווינים. עוד מעט אני גם לא אוכל לברוח מפה. ניסיתי
להסביר, ניסיתי לשנות, ניסיתי לעורר חמלה. היא רק אמרה שכנראה
זה כמו במערבוני הספגטי האמריקאים - המקום הזה צר מלהכיל את
שנינו, אז הטבע מגייס את האבולוציה פעם נוספת בכדי לטהר את
עצמו ולאפשר את קיומו הסדיר. לא מזיז לי. אבולוציה זה לנאצים
ודארווין, אני רוצה לפחד מג'וקים גם מבלי להסתכל להם בגובה
העיניים. אני בגודל של אבן. היא הולכת ומתקרבת לעברי. הצל שלה
מטביע אותי בחור שחור, מסביב רק צל וליקוי מאורות. אני מנסה
לזוז בזחילת גחון, הרגליים כבר מזמן עברו מטמורפוזה למאובנים
שמלמדים על התפתחות גנטית בהתאם לתנאי הסביבה ולא לכלי עזר
לניידות. היא שולפת את הסכין והמזלג, מחככת. תמיד הייתה לי
רגישות לצמרמורת. אני חושב שבצורתי הנוכחית אפשר להגיד עור
ברווז בלי להתעלם מהאירוניה. היא נועצת ומכניסה פנימה. אני
גולש בפנים, מתגלגל על הלשון, מנסה להאחז בשקדים אך נופל
פנימה. המגלשה ורכבת הרים הכי טובה שהיו לי בחיים. הכל כמו
לונה פארק גדול כשפעימות הלב הן כמו המכשפה המציצה בהפתעה
בכניסה לרכבת השדים. הכליות משמיעות רעשים.
''לצאת! לצאת! תעשו הכל כדי לצאת!'' מישהו צורח, מפקד על
השאר.
אומנם אבן בכליות, אבל למה לעזאזל היא בגדה בי עם חייל?