הרמזור אדום, התנועה עומדת. מימין מכונית חיפושית צהובה עם
שילדה אכולת חלודה ובחורה בגיל 20 עם משקפיים עבות ופנים
מחוטטות מחצ'קונים שלא טופלו כהלכה. היא מטופפת באצבעותיה על
מעטפת הפלסטיק שמעל ללוח המכוונים, מעטפת שקרני השמש חרכו בה
חריצים וחתכים שלא ימחו לעולם. כמוה. איזה קיום נוראי, איזו
ישות עצובה - ניסיתי לחשוב בשביל מה היא קמה בבוקר, בשביל מה
היא גומעת לקרבה את האוויר שלעולם לא יטהר את המציאות העכורה,
והגעתי למסקנה שישנם אנשים שהם כמו פסלים - הם שם כי מישהו
החליט, ואין בכוחם לזוז הצידה.
משמאלי מכונית סובארו חדשה עם גימורים של מכונית מרוץ ומדבקות
בצורת להבות שהודבקו לצדדיה במטרה לשבות את ליבן של בנות המין
הנשי. הנהג, חלונו פתוח ומתוך היקום הפרטי שלו בוקעים צלילי
מוזיקה מזרחית בעוצמה מסוכנת, מעשן סיגריה ובוהה כיצד טבעות
העשן מתנפצות על השמשה. בטח בדרך לזיין עוד איזו פרה עם חצאיות
עור וחולצות בטן ורודות שחושפות שיפולי כרס בירה שהתוותה בגיל
בו שתיית מיץ ענבים הוא שיא התעוזה. חשבתי שאמורים להדביר
מטרדים על נפשה של החברה כמו שמדבירים ג'וקים, מטרדים על נפשה
של בחורה. לפחות ההבהובים האדמדמים של טבעת העשן המאכלת את
האפר עזרו לי. גם זו דרך להעביר את הזמן, אני חושב, מדליק
לעצמי סיגריה ומחכה שהתנועה תזרום.
הכל זורם בכיוון אחד ידוע מראש של אי זרימה. המצב סטטי וחסר
תזוזה כמו במוניטור של חולה סופני שניה אחרי שאלוהים החליט
שחסרה לו חברה. גלגל''צ מדווחים על עומס בכביש תל אביב
ירושלים. בחייכם. הם עוברים ל''התחלה חדשה'' של בנזין ואני
מצטער שהחופש לא קרא לי למקומות פרודוקטיביים יותר מאשר
לכבישים. גם לכל רמזור תקוע יש התחלה חדשה של שעמום נורא.
המכוניות מצדדי מתקדמות לאיטן בזחילת גחון, ומתחלפות בסיפורים
אחרים של חוסר אונים. המכונית הכתומה נושאת בתוכה אדם חבוש
כיפה סרוגה ושפם צרפתי מעוצב. אם היה אלוהים לא היית צריך
להיתקע בפקק, שמוק, אבל אולי בגלל שאלוהים נמצא בכל מקום יש את
העומס הזה. אם לא היו דוחים את ההתנתקות כמו שחולי סרטן דוחים
את המוות, אולי הייתי יכול להשתלב בנתיב שזורם קצת יותר מהר
מנחל צין.
איש עם כוס ויד רוטטת מתקרב לעברי בצעדים מדודים. הפרצוף שלו
ארוך וצר, האף מתעקל בקצהו כמו מקור ואני תוהה איך הבן אדם
מצליח לנשום; האוויר, גם אם ירצה להיכנס לפקעת העצובה הזו,
יצטרך ללמוד את חוק הכלים השלובים לפרטי פרטים. הוא נוקש על
החלון וממלמל משהו לא ברור. אני, גם אם יהודה פוליקר לא מאנפף
לי ברקע מתקשה לשמוע, בגלל זה אני אומר לחברה שלי לצעוק
כשאנחנו שוכבים. אני שוקל אם לפתוח את החלון בכדי להגיד לו
לחפש עבודה, אבל יודע שמה שמדיניות רווחה מפתה ומעודדת קפאון
לא עשתה, לא אני אעשה - פתחתי וזרקתי לו סיגריה ושני שקל.
שינסה לחכך אותם וליצור להבה.
בינתיים התנועה מתקדמת ואני נזכר בכל מה שאמר לי פעם שהמציאות
היא לא כפי שהיא נראית ועד שאתה לא מסוגל לטעום אותה, היא רק
הזיה שנובעת מהתמכרות לחומרים נרקוטיים. הפעם האחרונה שטעמתי
אספלט הייתה אצל ציון בבסיס שתקע לי עשרים שכיבות סמיכה על
סירוב פקודה, וכשסירבתי נתן לי 40, וביצעתי. אז החלטתי לעמוד,
אספלט אני לא אוכל עד הפעם הבאה שיהיה מספיק חם כדי לטגן עליו
ביצים. מאחורה צופרת זקנה עם פסיכוזה ופרוסטטה תותבת ומסמנת לי
להתקדם מבעד לשביל הבהיר שפילסו מגביה על השמשה המאובקת. הפעם
האחרונה שראיתי כ''כ הרבה אבק ואשה בגיל כזה הייתה שקברו את
סבתא שלי. אני חושב שזו מין הפרעה מוחית שבגיל כזה, כשהמוות
כבר מתדפק על הדלת במקצבי רומבה סוערים, רוצים להתקדם, להרגיש
בתנועה, לא במצב מקובע - אחרת אני מתקשה להבין איך גמיעת
המטרים הנוספים בדרך לעצירה הנוספת תגרום לה קורת רוח. הגברת
חותכת משמאל, מאגפת מימין, מורידה בסיבובים מאולצים את זכוכית
חלון הנהג ומפנה לעברי אצבע משולשת. זקנה מטורללת - שלא תלכי
לפיזיותרפיה בגלל התנועה החדה.
השיר מתחלף לשירו של מאיר אריאל על הטרמינל, על הביקור החודשי
ועל השירותים - כל אלו עוררו בקרבי פעילות מעיים לא טובה, כזאת
שמשאירה עומס במקומות הלא נכונים. הייתי מלא כמו וזוב של חרא
שניה לפני שאלוהים מחליט להפליץ. התחלתי להתפתל על הכסא בחוסר
מנוחה וחיפשתי את החיפושית הצהובה של הבחורה עם החצ'קונים. לא
הייתי חושב על משהו יותר טוב לעשות עם הפרצוף שלה מאשר לנגב את
מה שאני משאיר אחרי שאני שומע את מאיר אריאל. אבל היא כבר לא
הייתה שם. היא התקדמה הלאה, כמו הזקנה עם הפרוסטטה, הערס עם
מכונית המרוץ, הנרקומן עם הכוס והמתנחל. אני נשארתי במקום.
במיטה, חולם על מכונית שאולי עוד מעט תהיה לי, אחרי שיסיימו את
השתלת הידיים התותבות. בינתיים שמישהו יקרא כבר לאחות המכוערת
הזאת שתחליף לי. בכל פעם שאני רואה אותה אני רוצה להגיד לה
שההורים שלה הצטרפו לזרם הקוביזם מעט מאוחר מדי והיום זה כבר
לא באופנה. גוגול אמר פעם שישנם אנשים שאלוהים לא טרח הרבה
בעיצובם ולא השתמש בשופינים עדינים ובכלי עיצוב קטנטנים, אלא
פשוט חצב אותם כקיר במקדחים בהמתיים. אם הגנטיקה היא פועל
בניין, את החזות החיצונית שלה עיצב כדור הברזל מהפרסומת של
חברת הביטוח. בום טראח, יש לך בת! טוב, אף אחד לא מושלם, אבל
כבר מתחיל להסריח פה.