(תסריט לסרט קצר)


בשעת בין הערביים הופיעה מכונית המשטרה בתחילתו של הרחוב הקטן.
נהג המכונית לא התעכב כלל לחפש חנייה, אלא עצר את המכונית על
המדרכה שמול החנות הפינתית, מעליה התנוסס השלט "מאפיית 'יתגדל
ויתקדש'".  שני שוטרים לבושים במדים יצאו מהמכונית ומיהרו אל
החנות. צלצול פעמונים נעים בירך אותם, כשפתחו את דלת הכניסה.
"ערב טוב", נשמע קול נשי מהחדר הפנימי. לאחר רגע הופיעה אשה
צעירה, כבת 20, מאחורי הדלפק הארוך. היא הייתה לבושה חצאית
ארוכה וחולצה פשוטה, ולבושה העיד עליה כי היא, כנראה, דתייה.
"שוב אתה, רב-פקד כהן?", היא נאנחה וקולה היה כבר נעים הרבה
פחות.
"אכן אני, רוח'לה", ענה רב-פקד כהן, "ונא להכיר - פקד אוחנה.
הוא הצטרף למדור לא מזמן, ומאתמול הוא השותף החדש שלי".
"ברוך הבא, פקד אוחנה... אני מקווה שלא נדבקת עדיין בטירוף של
שאר החברים שלך", השיבה הנערה.
"בבקשה. שימי. פקד אוחנה זה, זה רק בשביל החבר'ה בתחנה", ענה
אוחנה בקול נבוך, "ובקשר לטירוף, אני חייב להגיד שאין לי מושג
על מה את מדברת...".  
"אני בטוחה שרב-פקד כהן יעדכן אותן בפרטים", השיבה רוח'לה
ביובש.  
רב-פקד כהן, שעד לאותו הרגע לבש ארשת שוחקת על פניו, הרצין
לפתע ושאל בקול רציני: "רוח'לה, זה כבר האדם החמישי שמצאנו מת,
ולידו עוגיות מהמאפייה שלך. את יכולה לקרוא לזה צירוף מקרים,
אבל אני מתחיל לזהות כאן תבנית...".
"אנשים מתים מעוגיות?", שאל פקד אוחנה.
"ובכן, לא מעוגיות... זאת אומרת, כן.  כלומר, אומרים שאלה
עוגיות מיוחדות", המשיך רב-פקד כהן, "אומרים שמוכרים כאן
'עוגיות אמת', עוגיות שאם אתה אוכל אותן ומשקר, אתה מת
במקום...   הגדרתי אותן נכון, רוח'לה?".  
פקד אוחנה נראה נדהם, והוא הביט ברוח'לה, כאילו מבקש מענה
לפליאתו.
"רב-פקד כהן, זה לא מתאים לאדם במעמדך להאמין בשטויות שכאלה...
 על שקר מעניש רק אחד, הקדוש ברוך הוא...  אני מנהלת מאפייה,
המוצרים שלי טובים.  הרי משגיח הכשרות טועם את העוגיות כמעט כל
יום, ופעם בשבוע גם מאגף התברואה באים לבדוק...   כמעט כל העיר
קונה כאן עוגיות. זה לא אומר שאנחנו רוצחים...".
רב-פקד כהן נראה מבולבל לרגע, וכמוהו גם פקד אוחנה.  "אני
אחשוב על זה, רוח'לה.  ובינתיים תשקלי לי איזה קילו מהעוגיות
שוקולד האלה...  שיהיה לילדים משהו טעים לשבת.  רוצה משהו,
אוחנה?".  
בצאתם מהחנות, עם שקיות העוגיות בידיהם, שאל אוחנה את כהן:
"כהן, אתה באמת מאמין בזה?  עוגיות אמת???".  
"לא יודע...  אומרים שאביה מתעסק עם קבלה ורוחות. לך תדע מה
הולך במאפייה המקוללת הזאת...".  אמר ולא הוסיף.


מאוחר יותר באותו הערב היה שימי אוחנה בדירתו הקטנה בדרום
העיר.  לבוש בבגדים יפים, מגולח למשעי ומדיף ריח בושם, הוא
המתין לבואה של חברתו.  בדרכו מהמראה אל החלון המשקיף לרחוב
עצר לרגע אל מול תמונתה של לילך שלו, הביט בה קרוב, ואז לקח
אותה בידו והתיישב על הכורסה כשהוא צופה אל הרחוב.  הוא בדיוק
התיישב, כשהדלת נפתחה ולילך עמדה בפתח.  גם היא הייתה לבושה
בקפידה, ונראתה יפה מתמיד.  
"הי, חמוד", היא קראה לעברו בקול מתוק, הניחה את התיק על
השולחן בכניסה לדירה, ואז ניגשה אל הכורסה. הוא הניח את התמונה
על הארץ לידו, וחיבק בידיו את לילך שלו.  
"התגעגת אליי, מתוק?", היא שאלה בחום.
"את יודעת שכן", הוא הפטיר ואז המשיך, "יש לי משהו חשוב להגיד
לך".  
לילך התנתקה מידיו, לבשה ארשת רצינית והביטה בו, כאילו מחכה
למוצא פיו.  
"אני יודע שאת מחכה הרבה זמן שאני אסיים את הקורס הזה במשטרה,
שאני אתבסס ואז נוכל לבסס את הקשר שלנו...". לילך הנהנה בראשה
לחיוב. "אז...", המשיך הוא, "רציתי להגיד לך ש...אני חשבתי על
זה היום...  ואני עדיין לא בטוח ש...".
הוא לא הספיק לסיים את המשפט, כשלילך קפצה מעליו כנשוכת נחש
ובחמה החלה לצעוק לעברו: "נמאס לי.  אני לא מאמינה שאני שומעת
את השטויות האלה שוב...  שמעתי כבר הכל.  כבר שנה וחצי אני
שומעת הכל...   כמה קשה לך להחליט, כמה אתה לא בטוח, כמה אתה
מפחד להסיר את המחיצות בפניי...  נמאס לי.  בשביל זה קראת לי
לכאן?  בשביל זה???".  
שימי, מופתע מתגובתה, הביט בה רגע ואז ענה ברוך: "לא, לא.  שבי
רגע ותקשיבי...".  
היא התיישבה על הספה למולו, נרגעה מעט ואז אמרה בקוצר-רוח:
"נו?".
"רציתי לספר לך שמצאתי פתרון...", הוא אמר בהתלהבות וארשת-פניה
של לילך השתנתה מחמה לציפייה, "הייתי היום עם הרב-פקד הזה
שסיפרתי לך עליו, כהן, במאפייה בדרום העיר, 'ישתבח שמו' או
משהו כזה...   בקיצור, אופים שם עוגיות מיוחדות, שקוראים להן
'עוגיות אמת'. אומרים שאם אוכלים מהן ומשקרים, משהו רע
קורה...".
"אוי, איזה שטויות...", התחילה לילך לומר, אך אוחנה קטע את
דבריה והמשיך לדבר בהתלהבות, "חשבתי שאני אקנה לך עוגיה, תאכלי
ואז אני אהיה בטוח...".
לילך הביטה בו לרגע מופתעת, ואז קמה ממקומה בצעקות: "זה הדבר
הכי מטופש ששמעתי בחיי...  אתה נורמלי?  אני לא מאמינה...  
אני הולכת. כשתהיה רציני, תתקשר אליי.  'עוגיות אמת'...  אני
לא מאמינה". היא המשיכה לדבר בזמן שהלכה לכיוון הדלת, ולא
הפסיקה עד שיצאה את הדירה.
שימי אוחנה נשאר בכיסאו, ונראה היה בהלם מהתגובה החריגה של
לילך. הוא הביט בתמונתה שלידו לרגע, ואז הטיח אותה בכעס בקיר
שממול. "תלכי...", הוא צעק לעברה, "תלכי לכל הרוחות...".
כשעתיים לאחר-מכן צלצל הטלפון. שימי ישב עדיין על הכורסה, בוהה
בתמונה המרוסקת שנחה על הרצפה ממולו.  הוא ניגש באיטיות רופסת
אל הטלפון, וענה בקוצר-רוח: "הלו?".
מהצד השני נשמע קולה של לילך, ענוג ורך: "הי, חמוד.  חשבתי על
מה שאמרת...  או.קיי.  אם אתה מאמין בעוגיות האלה, אז תקנה
אותם.  תקנה אותם הערב, נלך לחוף הים, שם ליד הסלעים, איפה
שיצאנו בפעם הראשונה, נאכל שנינו את העוגיות והכל יהיה
בסדר...".
שימי, לראשונה באותו ערב, חייך. "אני הולך לשם עכשיו, לילכי.
אני אבוא לאסוף אותך בעשר בערך, טוב?".
הוא המתין לאישורה, ואז ניתק את הטלפון.


המכונית הישנה, צהובה וקטנה, פנתה במהירות לרחוב הקטן. הרחוב
שהמה ממכוניות בבוקר, היה שליו וריק.  אוחנה החנה את המכונית,
ומיהר ממנה אל החנות.  על דלת הכניסה הופיע כבר השלט "סגור".
אוחנה רטן לעצמו, וניסה את דלת הכניסה בכל-זאת. היא הייתה
פתוחה.  
הוא נכנס למאפייה.  הדלפק מאחוריו עמדה רוח'לה בבוקר היה חשוך.
האור היחיד נבע מהחדר הפנימי, שדלתו היתה מאחורי הדלפק.  הוא
שם פעמיו לשם, ופתח באיטיות את הדלת.  החדר היה מבולגן למדי -
שולחנות מלאי קמח ופיסות בצק בכל מקום.  בפינת החדר ישב אדם
מבוגר, לבוש בשחורים ומגבעת שחורה לראשו, וקרא בספר גדול.
"סליחה?", אמר אוחנה בקול חושש.
"סלחתי", ענה הזקן בשלווה.  "ומה רצונך, נערי?", הוא שאל בטון,
שנשמע לאוחנה כחכם מאוד.
"אני צריך... זאת אומרת, אני רוצה...  זאת אומרת, אמרו לי שיש
כאן 'עוגיות אמת'...", ענה אוחנה בחשש-מה.
"עוגיות אמת...  ולשם מה אתה זקוק לעוגיות אמת???", שאל הזקן
והרים את ראשו מן הספרים כדי לבחון את האדם שלמולו.
"אבא, שוב התחלת עם עוגיות האמת...", נשמע קול נשי ממקום
כלשהו.  רוח'לה נכנסה לחדר מדלת צדדית, והביטה באביה במבט
נוזף. לפתע היא ראתה את אוחנה, שעמד ליד דלת הכניסה, ומבטה הפך
כועס עוד יותר.
"שימי אמרת שקוראים לך???  מה אתה רוצה עכשיו?  כהן שלח אותך
לבלוש אחרינו?", היא שאלה בתוקפנות.
"לא, רוח'לה.  זה לא קשור בכלל לעבודה.  אני צריך, אני צריך
'עוגיות אמת'.  את מבינה, רק ככה אני אוכל לדעת אם חברה שלי,
לילך, באמת שלי...", הוא הסביר ברגש.
"אבל אמרתי לך כבר בבוקר שאין כזה דבר, 'עוגיות אמת'", היא
ענתה לו בטון רך, מסביר.
"אבל אבא שלך אמר לי הרגע...", הוא ניסה שוב, אך דבריה קטעו
אותו.
"בוא, בוא החוצה...", היא לקחה את ידו והובילה אותו בחזרה לחדר
הגדול. היא הדליקה את האור, והלכה אל מאחורי הדלפק. "אבא שלי
אדם זקן וקצת סנילי, יש לו דמיון מפותח...", היא הסבירה. "כל
העניין הזה, עם העוגיות, זה שטות חדשה שלו. זה עוזר לעסקים, אז
אני מניחה לו לפטפט. אבל תאמין לי, אין כזה דבר".  
"בוא", היא לקחה שקית והחלה למלא אותה בעוגיות, "קח את העוגיות
האלה לחברה שלך. לילך, אמרת?, ותאמין לי - היא תאהב אותך
לתמיד...".
הוא הביט בה בייאוש, וחשב לעצמו רגע קט.  לאחר-מכן אחז בשקית
בשתי ידיו, אמר לה "תודה!" בחיפזון ויצא מהחנות.


רב-פקד כהן עמד תחת הבית המשותף, ולחץ בעצבנות על כפתור
האינטרקום של דירה מס' 9, שנשא את השם "שימי אוחנה". משלא זכה
לתשובה, קילל קללה עסיסית, ולחץ שוב על הכפתור.
"שתיים ממרכז, שתיים ממרכז", נשמע קול אישה במערכת הקשר
שבניידת המשטרה. כהן הביט באינטרקום, ודאי קילל את אוחנה בלבו,
ואז מיהר אל הניידת. הוא שלף, דרך החלון, את מערכת-הדיבור,
וענה: "מרכז, כאן שתיים, שומע, עבור".
לאחר רגע של שקט, נשמע שוב הקול הנשי במערכת הקשר: "כהן, תגיע
לחוף הישן. יש שתיים חמות בשבילך".  
"קיבלתי, מרכז. אני בדרך", ענה כהן ביובש.  הוא הביט בדלת
הכניסה של אוחנה, חשב לעצמו לרגע, ואז נכנס לניידת ומיהר אל
החוף הישן.
כשהגיע אל החוף, יכול היה להבחין כבר בהתקהלות באזור הסלעים
הגדולים, שם נהגו הדייגים לדוג בשעות הבוקר המוקדמות.  קהל
גדול התגודד במעגל סביב מה שנראה כשני אנשים שכובים על הארץ.
הוא התקרב למקום האירוע, ואז הבחין כי מדובר בגבר ואשה.  הוא
התקרב עוד, ואז נדהם - הגבר היה יותר מדי מוכר לו. הגבר היה
שימי אוחנה...    
לפני שהספיק לעכל את התמונה, קפץ למולו ד"ר שוורץ. ד"ר שוורץ
היה הפתולוג הראשי של המחוז, ובתור שוטר וותיק נתקל בו כהן לא
פעם. "שלום, רפ"ק כהן.", אמר ד"ר שוורץ במבטא אנגלו-סכסי כבד,
"..Long time  משהו-משהו מה שקורה כאן, אה?".  
כהן הביט בו במבט מזוגג, וענה לקונית: "דלג על הברכות
והנימוסים, דוקטור. מה הולך כאן?".
"ובכן,", החל ד"ר שוורץ לתאר, "לפניך מונחים מר אוחנה שימי,
26, שוטר, וגברת אמסלם לילך, 23, סטודנטית.  השניים ללא רוח
חיים מאז חצות בערך.  סיבת המוות עדיין לא ידועה.  אבל נחש מה
כן ידוע?".
"שקית של עוגיות?", שאל כהן ביובש.
"בדיוק", ענה ד"ר שוורץ בחיוך, "מילאת טוטו היום?".
כהן לא ענה. הוא הביט בשתי הגופות, ובשקית העוגיות של "יתגדל
ויתקדש" שלצדן, ואז הסתובב והחל ללכת לכיוון הניידת.


רוח'לה השעינה את מרפקיה על הדלפק, ועיינה בעמוד הראשון של
עיתון הבוקר.  "זוג נמצא ללא רוח חיים בחוף הים", זעקה הכותרת
הראשית.  "עוד מקרה של מוות בעקבות מאכל של דברי מאפה", המשיך
הכתב לספר, אך עיניה של רוח'לה נדדו לתמונה של שימי ולילך,
מחובקים, שהתנוססה מימין לידיעה. בעיניה החלו להיקוות דמעות,
והיא הניחה את העיתון כדי לנגב את עיניה.
"מדוע תבכי, ילדתי?", נשמע קולו של אביה, שהגיח מהחדר הפנימי
שמאחוריה.  
"תראה", היא הראתה לו את הידיעה שקראה, "זה הבחור שבא אתמול
בערב, זה שקנה את העוגיות".
"אה, כן", אמר האב כאילו הוא מבין את העניין.
"אני לא מבינה", היא המשיכה, כאילו מתעלמת מתשובתו, "הוא אהב
אותה כל-כך...  ראיתי את זה בעיניים שלו, ממש אהבת-אמת".
"אהבת אמת?", שאל האב. הוא הביט בה ברוך ואז המשיך:
"אהבת-אמת???  אין כזה דבר אהבת-אמת, ילדתי.  אתם הצעירים חיים
בעולם של אשליות, אבל העולם הוא מציאות.  אהבה של גבר לאשה היא
חלום, היא קסם, וכשכזו היא אינה אלא שקר אחד גדול, שבוקר אחד
מתפכחים ממנו.  היום היה הבוקר שלהם, ילדתי.  כל אחד והבוקר
שלו...".
רוח'לה הקשיבה לדבריו ולא יכלה לעצור את הדמעות.  היא נשברה על
כתפו של האיש הזקן, שחיבק אותה אל חזו והמשיך להביט בתמונת
הזוג האוהב שהתנוססה על שער העיתון.
"שששש...", הוא לחש ברוך, "זו האמת, ילדתי הטובה. אין לברוח מן
האמת. כל אחד והבוקר שלו...".