חיינו כל אחד בכלובו שלו
ורק צלינו נפגשו לעיתים מזומנות
במקום נסתר עם תריסים מוגפים
וזממנו כיצד לפרוץ אל החיים.
אצבעותינו נגעו,
גופותינו רקדו
אך פנינו אל הסורגים נלחצו
והאנשים עם המפתח אמרו
שחיבורנו נוגד את החוקים
שחוקקו על-ידי אסירים שאינם מתלוננים.

בכל יום בו נגענו
האיר הדבק שיצרנו
את פנינו,
את לבינו.
חרטנו דמויותינו לתוך המחשבות
שיהיה בכלוב על מה להגות
ואז הייתי נזכר ברעב שבעינייך
ובשרי היה מדמיין מגע ידייך.

ומה כיום?- אולי אותה אהבה
אך כמה סטרילית שהיא נהייתה
מאז שעברת לכלוב אחר
ולא נותר לי ממך אפילו הצל.

4/09/02 ©