|
חיינו כל אחד בכלובו שלו
ורק צלינו נפגשו לעיתים מזומנות
במקום נסתר עם תריסים מוגפים
וזממנו כיצד לפרוץ אל החיים.
אצבעותינו נגעו,
גופותינו רקדו
אך פנינו אל הסורגים נלחצו
והאנשים עם המפתח אמרו
שחיבורנו נוגד את החוקים
שחוקקו על-ידי אסירים שאינם מתלוננים.
בכל יום בו נגענו
האיר הדבק שיצרנו
את פנינו,
את לבינו.
חרטנו דמויותינו לתוך המחשבות
שיהיה בכלוב על מה להגות
ואז הייתי נזכר ברעב שבעינייך
ובשרי היה מדמיין מגע ידייך.
ומה כיום?- אולי אותה אהבה
אך כמה סטרילית שהיא נהייתה
מאז שעברת לכלוב אחר
ולא נותר לי ממך אפילו הצל.
4/09/02 © |
|
|
זה לא נכון שאני
סנילי ממש לא
וזה שאני בן
שלושים לא עושה
אותי ללא כשיר
לגלוש במורד
ההר, הנאצים
אמורים להיכנס
ולפלוש לנפאל
חבל כי זה יגמור
את כל הסמים שם
שלא לדבר על מצב
הרי הגעש...
אחות!
חצ'קל איש מוסד
חוגג יום הולדת
99 בעוד ניוון
שרירים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.