הפעם הראשונה שניצלתי בזכות אמא שלי הייתה לפני חמש שנים.
מכונית של בילוש, טויוטה כסופה שחנתה באפלה וממנה הגיחו ברגע
הכי לא מתאים שלושה גברתנים, תפסה אותי בדיוק באמצע קבלת
הכדור. הם הרחיבו לי את הידיים ואת הרגליים עד שיכולתי להכניס
לבפנים חצי מדגסקר. לא הספקתי לזרוק את הכדור ונאלצתי לבדות
לקינג קונג סיפור על תרכובת מיוחדת שהלכתי להביא לאמא החולה
שלי מהבית מרקחת. ''חולה, מה? אחרי שאני אסיים איתך היא תחשוב
שיש לה אמנזיה כשהיא לא תכיר אותך. אפילו הדי אן איי שלך לא
יזהה אותך'', הוא אמר, ואני הצעתי לו לעלות לבדוק, קומה שתיים,
בדיוק כאן, לא צריך מפתח. עלינו למעלה ואבא פתח את הדלת.
האזיקים קרעו את הידיים והולכתי אותם, כבול, אל עבר חדר השינה.
הגורילה זרקה על המיטה את הכדור העטוף בנייר אלומיניום ושאל את
אמי האם הסמים באמת עוזרים למחלה שלה. היא הביטה בי לרגע
בעיניים מזוגגות, מנסה לחדד את החושים הקהים מהר ככל הניתן,
ואמרה שמצבה הולך ומשתפר מאז התחילה עם הטיפול החדש, ואם רק
יסלחו לה, היא צריכה ללכת להביא כוס מים לכדור. עוזי כהן שחרר
את האזיקים ולמחרת זכרתי רק את הסטירות של אבא שהבהירו לי
שבפעם הבא שאגע בכדורים כאלו כדאי שאברר איפה קונים כדורי גומי
כי זה עדיף בהרבה על אלו שיש לו במגירה.
אמא שלי היא אשה ישרה. אפשר ליישר סרגל לפיה. היא לא הייתה
פוגעת בפשיעה גם אם הייתה נופלת מחללית לתוך כלא מעשיהו. היא
גדלה בקיבוץ והכי קרוב שהיא הגיעה לגראס ושטויות כאלו הייתה
כשהיא ניגנה בגיטרה ואניצי דשא נדבקו לשיערה. היא הייתה בת 54,
ואחרי 27 שנים של הוראה, פרשה בשעה טובה לחיי הבטלה.
טוביה הגנן היה חתיכת מנוול. הוא נהג להגיע בתשע ולהתחיל לטפל
בגינה של הבניין למרות שאחרי כל הטיפולים שלו היה בה יותר צהוב
מבעיר האסורה בבייג'ין. פעם אחת, כשמכסחת הדשא שלו חרחרה במקום
הלא נכון ובזמן הלא נכון, ירדתי למטה ודפקתי לו אגרוף לפנים.
היו לי ידיים חזקות וכשרציתי לשתות הייתי עוטף את היד בצמר גפן
כדי לא לשמוע שוב את ה''מזלטוב'' של אבא. עם אף נפוח ופרצלציה
חדשה בפרצוף הוא אמר שהוא יספר לאמא שלי על הבן הפרחח שיש לה.
בבקשה, אמרתי לו. רק תדע לך שהיא מאוד חולה ואני במקומך הייתי
מרגיש חוסר נעימות מסוימת בטרטור חסר טעם שכזה. הוא עלה איתי
למעלה, כשהוא מחזיק בצוואר שלי כמו שמחזיקים חתול סורר, וביקש
לשמוע הבהרות. ''זאת האמא החולה שלך?'' הוא שאל והוסיף שבפעם
האחרונה שהוא ראה מישהי קוראת את אבירמה גולן היא אומנם הייתה
חולה, אבל חום לא היה לה. אמא הגניבה לעבר העיניים המרצדות שלי
את אותו מבט בוחן ומוכר, כחכחה בגרונה וביקשה שאלך לבית המרקחת
להביא את הכדור הרגיל, כי היא מרגישה איך לחץ הדם עושה כפיפות
בטן ומתקשה להתרומם. ''השתגעת? אמרתי לאבא שאני מפסיק עם זה...
אהה... כן, אמא, אני כבר הולך''. טוביה שמט אותי על הרצפה, טפח
על דש חולצתי בחביבות, וביקש שבפעם הבאה אנסה לתקוע רמזור אדום
על החוט העצבי המקשר בין הפיוז לגפיים העליונות.
בלימודים הסתדרתי כמו עובד פלשתינאי במחסומים של צה''ל; הצלחתי
ונכשלתי לפי מצב הרוח של המורים. דינה הייתה שונה מכולם. היא
תמיד הייתה עצבנית וההבעות שלה שידרו מצב צבירה של טמפון שנתקע
בתוך זקנה מקומטת. הקיום שלה הכביד עליה והיא שנאה ילדים בצורה
שהייתה גורמת למכשפה מעמי ותמי להראות כמו יאנוש קורצ'ק בערב
התרמה לוראייטי. כשהיא ביקשה ממני לצאת מן הכיתה החלטתי שאני
יוצא רק אם היא יוצאת אחריי. דינה קראה למנהל ואמרתי שהוא לא
נכלל בתנאים שלי ועכשיו היא תצטרך לצאת, לחזור, ואז לצאת פעם
נוספת. אחרי שנשלחתי לבדוק אם סוף סוף הביאו ספרים לספריית בית
הספר, נקראתי לחדר המנהל. דוד, שנראה כמו הולוגרמה שעוברת
מטמורפוזה בין דודו זר לדובי גל, אמר שהוא רוצה לראות את אמא
שלי. ''תקשיב אחי", אמרתי לו והדלקתי סיגריה, "אמא שלי חולה,
בוא נסגור את זה בינינו, כמו גברים''. דוד כנראה גדל במקומות
בהם כבוד זה משהו שאבא לא מכיר כשמשרבבים אותו לרשימת המכולת,
ואמר שאם אמא חולה שתלבש סוודר ומטפחת ותביא איתה טישו. אמא
הגיעה למחרת ונכנסה זוהרת כולה בחצאית שחורה ובחולצת מעצבים.
''חולה קשה האמא, מה?'' הוא התריס לעברי, ואני התעלמתי. ''רק
אם אפשר, אדוני המנהל", היא שלפה במקום, "כמה שיותר מהר, אני
בדרך לטיפולים''. לא ראיתי את בית הספר שבוע, אבל ראיתי את דלת
האמבטיה נסגרת בדרך למסע הלא נגמר לגילוי נפש האשה בחברות
כוחניות בהדרכתה של חגורת העור של אבא.
מדי כמה שבועות שוב הייתה נקראת אמא ממעמקי החולי, מעולם
הפניצילין, בכדי להרגיע את המציאות הסוערת המבקשת את ראשי
בעזרת עוררות רגש החמלה האנושי. אבא של דני שקיבל מכות שאל במה
אפשר לעזור אחרי שהכובע גרב שלי שימש כחוצץ בין ראשה המקריח
מכימותרפיה של אמי לבין הכעס המפעפע בורידיו, בעל המכולת החליק
את הגניבה והציע להכין תה, ואלון, השכן ששרפתי לחתול שלו את
הזנב, טען שהוא בכלל לא אוהב חתולים ושמישהו כבר היה צריך
לעשות את זה עבורו מזמן.
הכל הלך חלק, כשאני מרצד על הגבול הדק בין הקשיים הביתיים
למציאות הסבוכה, עד הפעם בה תפסו אותי חברים של דני. האגרופים
שלהם היו חזקים כמו האמונה של האפיפיור וכל בעיטה הייתה בדיוק
למקום הנכון, בזמן הלא נכון. ''חכו, חכו, בחייאת, אמא שלי לא
מרגישה טוב, אני צריך להביא לה משהו מבית המרקחת, בואו תעלו
איתי הביתה, תראו, אני נשבע'', ניסיתי לפלוט בין מכה למכה. הם
הגניבו מבטים משתהים, כאלו שמנסים לברור בינם לבין עצמם האם זה
מסוכן מדי לחשוב, והחליטו לעלות איתי הביתה, לבדוק מה שלום
הגברת. עלינו במדרגות כשבדרך מוגנבות לי, אחת לכמה פסיעות,
סטירות מצלצלות על העורף החשוף. "כן כן, תנצלו את זה כל עוד
אמא שלי בריאה. במדרגות היא אף פעם לא חולה'', חשבתי, ובפעם
הראשונה הצטערתי שלא גרנו בבית קרקע. דפקתי בדלת ואף אחד לא
ענה. ''נו, איפה היא?'' הם שאלו בציפיה מרוטה, מחככים אגרופים
קמוצים בידיהם ומשחררים קנאקים מאיימים לאוויר החנוק של מסדרון
ההמתנה. ''היא קצת מתעכבת, היא לא מרגישה טוב'', אמרתי, וידעתי
שאני נשמע מאולץ. אבא פתח את הדלת, וראה אותי מוקף ביותר גברים
ממה שכל כוכבת פורנו הכירה בימי חייה. ''איפה אמא, אבא? תגיד
להם שהיא חולה, תגיד להם'', התרעתי בו למהר, כשלפתע קלטתי דמעה
מתנצנצת בזווית עיניו ומתחילה במסלולה המפותל לעבר השפתיים
החרוכות. ''מה קרה?'' לרגע אחד יכולתי לקלוט השתתפות מאולצת גם
מצד אלו שלמדתי להכיר את כף ידם יותר טוב מאשר את זו שלי.
''אמא מתה הבוקר בתאונת דרכים, אני מחפש אותך כבר כמה שעות ולא
מוצא אותך''. הדלת נטרקה והופלתי לרצפה. הם בעטו בי כמו בכדור
שקילל את אמא שלהם. ''רגע, רגע, אמא שלי מתה - מה אתם עושים?''
הופתעתי, שכן אם מחלה מביאה למחילה, אזי מוות מביא למתנה.
''נו, אם היא מתה כבר לא יהיה אכפת לה, לא?'' הם אמרו. ובעטו.
למחרת התעוררתי בבית חולים, נפוח כמו שאול יהלום. מה אני אעשה
עכשיו כשאמא כבר לא חולה? לך תמנע עכשיו מטוביה להעיר אותי בכל
בוקר מחדש.