האדים מהקפה של הבוקר טשטשו לי את הראייה, אבל זה לא הפריע לי.
הטוסט היה בדיוק בחום ובצבע האהובים עליי והחמאה הייתה רכה
כענן. קראתי עיתון ולהפתעתי לא היו חדשות רעות. הכנסתי יד לתוך
הכיס והוצאתי את הסיגריות האהובות עליי. הדלקתי אחת. העשן היה
כל כך סמיך שהייתי צריך לפתוח חלון. לא היה קר בחוץ. העננים
היו דלים מאוד ולבנים כשלג. סיימתי את הסיגריה ואת העיתון
ויצאתי לטייל. לקחתי איתי ספר, שמא אולי אמצא ספסל אשב ואקרא.
המספר המצומצם של המכוניות נתן הרגשת שקט ורוגע. הסתובבתי כמה
דקות ארוכות בערך ומצאתי גינה נחמדה שלא ראיתי אף פעם. היה
מאוד שקט. הורדתי כמה אבנים שהיו על ספסל אחד התיישבת, פתחתי
את הספר בסימון שלי והמשכתי לקרוא.

כמה עמודים לאחר מכן, רעש קטע את חוט המחשבה שלי ואיבדתי את
מקומי בסיפור. הרמתי את ראשי ואף אחד לא היה מסביבי, שום אדם,
שום חיה ואף לא מכונית. התרוממתי והתחלתי לצעוד לכיוון לא
ספציפי. ההליכה הייתה קצרה למדיי מפני שלא רחוק מהספסל, אבן
כחולה, מאוד מוזרה, שכבה מתחת לרגליי. הסתכלתי למעלה לראות
אולי מישהו זרק את זה מאיזה חלון או גג או משהו אבל לא היה שום
בניין באזור.
'נו תרים אותה' הלב שלי אמר לי, והמוח ישר תקף אותו ב-'ואם היא
מסוכנת, או רעילה?'.
בלי להקשיב למוח, כמו שכל אדם בגילי עושה הרמתי את האבן הקטנה.
היא הייתה כבדה מאוד. כאילו שהרמתי עשרים אבנים באותו הגודל.
לקחתי אותה הביתה והנחתי על השולחן.

בלילה התעוררתי בלי שום סיבה מוסברת. יצאתי מהחדר להביא כוס
שתייה. האבן, שהייתה מונחת על השולחן זרחה באור כחול כהה. כל
כך כהה שאפשר היה לקרא לזה חושך. התיישבתי ליד השולחן והדלקתי
סיגריה. פתאום, נקודה לבנה הופיעה על האבן.
'זהו, זה סופי, אתה משתגע' אמר המוח.
'זוהי הפעם הראשונה שאני מסכים' אמר הלב.
סיימתי את הסיגריה וחזרתי לישון.

למחרת האדים מהקפה טשטשו לי את הראיה אבל זה לא הפריע לי.
הטוסט היה בלתי אכיל והחמאה הייתה קשה כמו אבן. בעיתון הודיעו
שכמה אנשים נהרגו ממחלה מסוימת עם שם שצריך תואר בעברית כדי
לבטא את השם שלה, וכמה אנשים נפצעו כי נסעו במהירות מופרזת.
כתבה שתפסה את עיניי דנה ברעידת אדמה שהייתה בעיר אחת ועל גשם
שירד באמצע המדבר.
הסתכלתי על האבן. צבעה היה עכשיו אפור. הדלקתי סיגריה ושוב
הייתי צריך לפתוח את החלון. היה קר בחוץ והתחיל לרדת גשם.

"מאיה?
שלום, זה אני.
מה שלומך?
מה זאת אומרת?
לא.
אבל למה?"
ניתוק.
'יפה אידיוט!' אמר הלב למוח. 'ככה סיימת את מערכת היחסים ביננו
למאיה'.
הטלפון צילצל.
"שלום" אמרתי.
קול נמוך נשמע בצד השני של השיחה.
"יש לך משהו שהוא שייך לי" אמר.
"מי זה?" שאלתי.
"אני" הוא ענה.
"ומה בדיוק שייך לך?" שאלתי.
"ממש מאחוריך, על השולחן."
הסתובבתי ועל השולחן הייתה אבן שצבעה היה עכשיו תכלת נחמד.
"האבן?" שאלתי.
"זוהי לא אבן בני, זוהי חתיכת שמיים."
"מה? איזה שמיים? מי אתה בכלל? ואיך אתה יודע שהיא אצלי ושהיא
על השולחן?" צעקתי.
"אתה לא תבין. האבן הזאת נפלה לי מהשמיים בזמן שניסיתי לתכנן
כמה כוכבים כדי שקבוצה של אנשים יוכלו לחיות לפיהם. אני אשמח
לקבלה חזרה."
"אתה רוצה להגיד לי שהשמיים נופלים?" שאלתי בארסיות.
"אכן כן, ואם אני לא אתקן את השמיים מהר, לבן יהיה שחור ושחור
יהיה לבן וכך הלאה."
"טוב, אבל איך אני נותן לך את זה?"
"אתה צריך להסכים."
"למה?" שאלתי.
'שתוק כבר' אמר הלב למוח שלי שכנראה לא הקשיב לשיחה.
"לפעמים צריך לדעת להקשיב ללב ולפעמים למוח. ברגע שתבין זאת,
ותלמד מתי להקשיב למי. האבן הזאת תעלם ממך. בינתיים אסונות
יפקדו את העולם. מצטער."
ניתוק.

עברו חודש-חודשיים, שנה-שנתיים, והאבן עדיין הייתה אצלי. מספר
הנפגעים שסבלו בגללי היה גדול מאוד. בוקר אחד התעוררתי והאבן
נעלמה.
"סוף סוף העול הזה נעלם וחזר לשמיים. אולי סוף סוף אני אוכל
לישון בשקט ונחזור לשגרה רגילה." אמרתי ללב ולמוח וגם לעצמי.

אני ומאיה התחתנו, ונולד לנו תינוק. קראנו לך אבי, והיית כל כך
חמוד.
עכשיו, אני יכול ללכת לדבר אם אותו אחד על האבן ועל כל נושא
שאני יוכל לחשוב עליו בזמן הנצחי שמחכה לי.
אז אבי, שמור על מאיה, ואם אתה רואה אבן כזאת, אל תשכח להרים
אותה ואל תשכח אותי.