"לא, חוזליטו, אתה לא יכול לעשות לנו את זה! מה יהיה על הכפר
בלעדיך? המשפחה שלך צריכה אותך, אתה לא תסתדר בעיר הגדולה
לבדך!" גערה אמו של חוזליטו בבנה בעל המראה החולני והחיוור.
"אני מצטער אמא, זו קריאתי. אני מוכרח לשים פעמיי אל העיר
הגדולה ולמצוא את מזלי. אין לי עתיד בכפר הירוק הנידח הזה, אני
נרקב פה. אני רואה דברים גדולים בשביל עצמי, אמא. אני אמצא את
מזלי בעיר הגדולה, ארוויח הרבה כסף ואז אחזור הנה לכפר ואביא
אתכם חזרה איתי שתחיו יותר טוב, מגיע לכם יותר טוב מהחור הירוק
הנידח הזה".
"אתה לא הולך לשום מקום, חוזליטו!" צעק אביו של חוזליטו בקולו
הרועם שיכול היה להפיל אורווה.
"אני מצטער אבא, אתם לא יכולים להניא אותי מזה, החלטתי וזהו!
אם תסלחו לי, אני צריך לישון הרבה, אני עוזב מחר בבוקר".
חוזליטו סער אל חדרו וטרק את הדלת אך עדיין יכול היה לשמוע את
קולו הנסער של אביו צועק על אימו שהיא יותר מדי עדינה איתו
ושהוא עוד קטן מדי לצאת אל העיר הגדולה בגפו. הויכוח נמשך כחצי
שעה וחוזוליטו לא הצליח להרדם אך לבסוף הצליח וחלם חלומות
מתוקים על מה שמחכה לו בעיר הגדולה. כל מה שסיפרו לו חבריו
ששמעו מחברים של אבות של חברים על איך כל החלומות מתגשמים בעיר
הגדולה וכולם נחמדים והכסף זורם כמו מים.
חוזליטו השכים בבוקר, שמח וטוב לבב.
"היום הוא היום הראשון של שארית חייך, חוזליטו" הוא אמר לעצמו
בחיוך. הוא יצא אל המבואה וראה דרך הדלת הפתוחה את אביו חוטב
עצים, מסתכל עליו בזלזול וחוזר להניף את הגרזן המאיים עם
זרועותיו העבות והאימתניות.
חוזליטו שמע את אימו מתייפחת בחדר השינה והוא נכנס בהיסוס וראה
אותה יושב על קצה המיטה. משהבחינה בו מיהרה למחות דמעה ולקום
אליו עם שק שהגישה לו.
"קח, חמודי. זה יעזור לך לכמה ימים הראשונים".
חוזליטו הציץ פנימה וראה כמה סנדביצ'ים ארוזים, ספר, מפה
ובגדים להחלפה.
"קח, אתה בוודאי תצטרך את זה..."
היא הגישה לו חופן כסף במטבעות.
חוזליטו שם את הכסף בכיסו, נטל את השק, נשק לאימו על הלחי
ויצא.
הוא היסס משהתקרב לדלת הכניסה לבית כשראה את אביו ואת מבטו
המאיים.
חוזליטו בלע רוק והתקרב אליו בהססנות.
"תשמור על עצמך שם, בן" אמר אביו בקול חנוק ושלח את ידו הפנויה
מהגרזן להצמיד את חוזליטו אליו ולחבקו.
חוזליטו לא אמר כלום. הוא השתתק וצעד כמה צעדים איטיים אל עבר
שביל הכניסה לבית ואחר כך האיץ את צעדיו בלי להסתכל אחורה, גם
הוא מרגיש קצת חנוק.
הוא הלך כעשר דקות עד שהגיע לצומת הדרכים המוקפת בשיחים, עצים
ופרחים כדרך הכפר שבו חי מזה כל חייו.
הוא חיכה כשעה כשהגיע אדם זקן המוביל מרכבה רתומה לסוס רזה.
הזקן עצר את המרכבה על יד חוזליטו וחייך חיוך חסר שיניים.
"לאן אתה צריך, בחור צעיר?" שאל הזקן כשדיבורו לא ברור מפאת
חוסר השיניים.
"לעיר הגדולה" אמר חוזליטו בביטחון. "תוכל לקחת אותי לשם?"
"אני אוכל לקחת אותך עד הצומת מחוץ לעיר, אני לא אף פעם לא
נכנס לשם עם המרכבה, הסוס המסכן לא יוכל לעשות את דרך החתחתים
הזו.
חוזליטו חייך ועלה על העגלה כשלאחר מכן הזקן הצליף בסוס שהחל
מדדה את דרכו לכיוון העיר הגדולה כשחוזליטו חולם לו בהקיץ בשמש
מלא התרגשות לבאות.
"בחור, תתעורר"
חוזליטו הרגיש יד חלשה מנערת את כתפו.
הוא שפשף את עיניו והתיישר בעצלתיים. כשפקח את עיניו ראה שהשעה
כבר לפנות ערב.
"הגענו?" הוא שאל.
"אנחנו לפני הצומת, פה אתה יורד".
חוזליטו דידה אל מחוץ לעגלה, הודה לזקן והמשיך לכיוון האורות
מלא בחלומות על גדולה.
ההליכה ארכה כחצי שעה כשכל כמה דקות חלפו במהירות כלי הרכב
המוזרים האלה ממתכת שהוא שמע עליהם, אחד כמעט דרס אותו והוא
שמע מתוכו צעקה שלא הצליח לפרש.
השעה היתה כבר לילה וחוזליטו נהיה עייף והוא החליט לנוח בצד
הדרך. הוא מצא פינת דשא נחמד ויחידה ושכב לישון. כשהתעורר
בבוקר גילה שהשק שנתנה לו אימו נעלם.
חסר אונים, המשיך ללכת ופתאום מצא את עצמו באמצע כיכר שמסביבה
רק בניינים גדולים ומאיימים מבטון עד האופק שהסתירו את השמש,
עשרות כלי רכב מתכתיים, מאות על מאות של אנשים צועקים אחד על
השני וצועקים לתוך קופסאות קטנות שהצמידו לאוזניהם. חוזליטו
הרגיש קצת מאויים בסביבה החדשה. הרחובות היו צפופים ומשני
צדדיו עמדו כלי הרכב המוזרים שהיה צריך לפלס את דרכו ביניהם
ובין מאות האנשים המוזרים שנראים כולם ממהרים לאנשהו. לפני
שהספיק לסיים את מחשבותיו גוף גדול הפיל אותו.
"סתכל איפה אתה הולך, יא זבל!" אמר האיש הגדול והמאיים ונתן לו
בעיטה בבטן.
חוזליטו התאושש, קם ושוב הופל ע"י עוד אדם ששלח לעברו אותה
הערה, רק הפעם בלי הבעיטה.
הפעם, כשקם הסתכל סביבו בבהלה לראות שהוא לא עומד בדרך של אף
אחד. הוא לא ידע לאן ללכת. לא היה לו כסף, הוא בא לעיר הגדולה
רק עם חלום, לא עם תכניות או שום דבר אחר. הוא חשב שעליו לחפש
עבודה שיהיה לו כסף. הוא נכנס למקום שנראה לו כמו שוק ושאל את
המוכרים אם הם צריכים עזרה בעבודה ורק נתקל בהערות כמו "טוס לי
מהעיניים יא חתיכת חרא!" וכיוצא באלה.
החיפוש אחר מקור פרנסה התיש את חוזליטו והוא חיפש מקום לאגור
את כוחותיו. הוא נחת על ספסל בפינת רחוב סואן. אחרי כמה דקות
אנשים גדולים במדים כחולים ניגשו אליו, ירקו עליו והעיפו אותו
תוך כדי צעקת דברי גנאי שהוא לא הצליח להבין חוץ מהמילה
הומלס.
בשלב זה חוזליטו נהיה מתוסכל על מאוד, בלי כסף ובלי מטרה, לא
ידע מה לעשות.
הוא נזכר שהוא רצה לעשות לעצמו עתיד בעיר הגדולה אך ידע עכשיו
שלא היה לו מושג איך לעשות זאת וחלומותיו הנוצצים על גדולה
עיוורו אותו מפני המציאות.
המציאות חבטה בו כמו מגף גדול בפנים.
הוא גרר את עצמו בראש שמוט למקום לא ידוע, הוא פשוט הלך לאן
שרגליו הובילו אותו, נתקל באנשים צועקים וזז למשמע הצפירות
מכלי הרכב המתכתיים והקללות שנצעקו לעברו.
האשליה נופצה.
משהפסיק לראות את צילו על רצפת הבטון, חוזליטו הרים את ראשו
להיווכח שהשעה כבר שעת ערב והוא הלך בלי מטרה כבר שעות על
שעות. הוא הסתכל סביב וראה חלקת דשא מוכרת, אותה חלקת דשא שבה
עצר לנוח, שבה נגנב השק שלו.
הוא שמע מאחוריו שקשוק פרסות מוכר. הוא הסתובב וראה את אותה
עגלה שעליה רכב אל העיר, אותה מוביל הזקן החביב חסר השיניים.
הוא נפנף לו בידו והזקן עצר את העגלה.
חוזליטו התקרב אליו עם דמעה בעינו, מנסה להחזיק את עצמו
מלבכות.
"לקח לך קצת יותר זמן ממה שחשבתי אבל זה בא לך בסוף. עלה, אני
אקח אותך הביתה."
חוזליטו לא אמר כלום, רק עלה על העגלה, התכרבל, מחה דמעה
מעיניו ונרדם.
"בחור, תתעורר..."
חוזליטו הרגיש את יד חלשה מנערת את כתפו והפעם גם שמע ציוץ
ציפורים מוכר.
"הכפר!" הוא צעק בשמחה, קפץ מהעגלה והסתכל סביבו, שואף את
אוויר הטבע הכה מוכר שלקח כמובן מאליו כל חייו.
הוא זיהה את הבקתה הצנועה שהוא לקח כמובנת מאליה שבו חי כל
חייו ומעולם לא שמח יותר לראות אותה. הוא רץ אל שביל הכניסה
וראה את אביו מחזיק את כתפה של אימו ומחייך.
חוזליטו רץ לחבק את אביו ואימו ובלע את הגוש שעמד לו בגרון.
"בוא כנס הביתה, אמא הכינה ארוחת בוקר" אמר אביו בקול עמוק אך
עדין, דבר שחוזליטו לא היה רגיל אליו.
הוא דחף קלות את חוזליטו אל דלת הכניסה, הסתובב בחטף ונפנף
לזקן במרכבה.
הזקן נפנף לו חזרה והמשפחה נכנסה אל הבקתה החמימה מוקפת השיחים
והפרחים.
הזקן הצליף בסוס שהמשיך לדדות לדרכו.
"בדיוק כמו האבא שלו" מלמל לעצמו הזקן. "מלא חלומות אבל אין
שכל. בסוף כולם חוזרים"...
בצומת הדרכים הבחין הזקן בנער שמנמן שסימן לו לעצור.
"לאן אתה צריך, בחור"?
"לעיר הגדולה", אמר הנער בקול מלא ביטחון. "תוכל לקחת אותי?"
"כן, עלה"...