אבא...

אבא, כמה אני מתגעגעת להגיד את המילה הזאת, להשתמש בה ביום יום
שלי...
לא יעזור כמה שאני אתבגר וכמה זמן יעבור עדיין קשה לי להתמודד
עם המצב האבסורד והמגוחך שאנחנו נמצאים בו...

אבות של חברים שלי הולכים למילואים והם לא מתראים כמה שבועות,
הם אומרים לי כמה זה קשה וכמה שהם מתגעגעים.
חברים שלי רבים עם ההורים שלהם, אתם יודעים גיל ההתבגרות, ולא
מדברים איתם במשך כמה זמן, בדרך כלל כמה ימים.
יש לי חברים אחרים שאבא שלהם כבר נפטר. הם לא מדברים איתו או
נפגשים איתו אבל לפחות יש להם לאן ללכת, מקום שהם יודעים ששם
הוא נמצא.

אני, יש לי אבא שחי אי שם בקצה השני של העולם, לא ראיתי אותו
כבר 8 שנים ולא דיברתי איתו למעלה מתשעה חודשים, למה? אני באמת
לא יודעת... זה כנראה האבסורד בכל העניין...

בפעם אחרונה שראיתי את אבא שלי הייתי בת 9 היום אני כבר בת
17.
אבא שלי אף פעם לא היה איתי ביום הורים, לא ראה אותי משחקת
כדורסל, לא היה מלווה בטיול שנתי, לא הגיע למסיבות סיום
שלי,הוא לא מכיר את החברים שלי, לא יודע מה אני אוהבת ולא
אוהבת לאכול, לא יודע איך אני נראית (חוץ מאיזו תמונה
מסכנה...), ובכלל לא מכיר אותי!

זה מעציב ומכעיס אותי בו זמנית המצב שאני נמצאת בו, כי אני
רוצה אבא, אני צריכה אבא ואין לי... מעצבן אותי שאני לא מפסיקה
לבכות על איש שלא מראה סימני חיים ואכפתיות רבה כלפי...

אני מרגישה לפעמים שכמה שלא יהיה לי טוב
עדיין החיים שלי דפוקים והדבר הזה הוא אחד הגורמים לכך...

מצב מגוחך שבו אני מנהלת שגרת חיים ואז הטלפון מצלצל:
"היי, מה שלומך? מה חדש"
מה אתה רוצה שאני אגיד לך?!

לפעמים אני כל כך שונאת אותך, שונאת אותי ושונאת אותי עוד יותר
על זה שאני נותנת לך להשפיע עליי כל כך גם כשאתה לא מטלפן
להגיד מזל טוב ביום הולדת, גם כשאתה לא כותב מכתבים, גם כשאתה
לא בא לביקור...אוף, אתה הורס לי את החיים אפילו שאין לך חלק
בהם!