New Stage - Go To Main Page

מי ג'ין
/
אין לך טוב לגוף משתיקה

לאמא ואבא.
רק תודה.




צלצול של שעון מעורר. יוני שולח את היד, ומכבה אותו מתוך
אינסטינקט.
"יוני! תקום! כבר שבע ורבע!"
יוני הסתובב לצד שני והמשיך לישון.
"נו, יוני! אתה תאחר!"
"בסדר אמא, אני בא" צעק לה חזרה, והוריד מעצמו את השמיכה.
יוני קם, התלבש, וירד למטה. בעיות של בן 17 בבוקר של יום
ראשון.
יוני.
תמיד היה לו את השם של ה"קולים" וה"מגניבים", אבל בעצם הוא ממש
לא היה אחד כזה. תמיד זה שכמעט כולם חברים שלו, או לפחות לא
שונאים אותו, אבל אף אחד לא ממש חבר שלו. לפחות לא חבר אמיתי,
כזה שאפשר לשתף אותו, להסביר לו. היו כמה שהתקרבו לזה, אבל
אף-אחד לא ממש היה זה.
הוא תמיד אהב לטעון שזה בגללו, בגלל האופי המחורבן שלו,
כהגדרתו. הוא היה טוען בלהט, כשכבר היה נגרר לדבר על זה, בדרך
כלל עם אמא שלו - עם אבא שלו הוא לא דיבר יותר מאשר "שלום"
ו"מה נשמע", שהוא פשוט לא מסוגל ליצור קשרים חברתיים, שהוא לא
מסוגל להפתח לאנשים. אני יודע שזה לא נכון. עובדה, באינטרנט,
בצ'טים שהיה מבלה בהם שעות ארוכות, היה יכול לספר לבן-אדם,
בדר"כ בת-אדם, שהרגע הכיר, את כל הצרות שלו, בקור רוח, בשקט.
כן, היה צריך לחלוב אותו בשביל זה. אבל כשהיה מרגיש מספיק
בטוח, היה יכול לשפוך את ליבו.
זה תמיד עזר לו גם לברר את הבעיות שלו, כי לחשוב, סתם ככה, עם
עצמו, הוא לא היה יכול. היה צריך לדבר על דברים, כדי להבין מה
הבעיות שלו בעצם. ואז הוא גילה. או לפחות חלק מהבעיות.
זה היה בפורים האחרון.
הוא טרח להשתכר. שנה שעברה זה נתן לו אומץ להגיד דברים שאחרת
בחיים לא היה מעז להגיד סתם ככה, ולשבור את התדמית ה"קשוחה"
שלו. אז אחרי שבכתה י' השביע אותו חבר ששנה הבאה הוא משתכר,
הוא החליט שבכתה י"א הוא "דופק את הראש" ויהי מה. הוא שתה לא
מעט, והצליח.
ואז הוא בכה.
התגובה האחרונה שלה ציפה.
השנה הוא החליט לנסות שוב. הוא שתה, ולמרות שניסה שלא לבכות,
הוא בכה. וכתב.
יוני יצא לשאוף אויר קצת, בחוץ. ואז התישב לידו מישהו לא מוכר.
בוגר, שבא לשמוח וגם קצת להתפרק, בפורים, בבית הספר שלו. ככה
היו נהוג אצלם - תמיד היו מגיעים המון בוגרים - בעיקר חבר'ה
שבצבא.
"אתה יוני, נכון?" שאל. יוני ניסה להתמקד בפרצוף.
"כן, ומי כבודו?" אפילו השתיה לא הורידה ממנו את הציניות.
"רועי" השיב בפשטות, ולא הוסיף - רק המשיך לשבת.
הוא ניסה להתעלם ממנו, כמו שתמיד היה עושה. אבל היה משהו באדם,
משהו שלא ירד לו מהראש. הוא הרגיש צורך לדבר איתו, ידע שהוא
מוכן לזה, שלזה רועי מצפה, אבל לא הצליח להתגבר על הבושה שלו.
בסופו של דבר נכנע לאדי האלכוהול שהסתובבו וסובבו לו את הראש.
הוא דחף לרועי את הדף ליד, ואמר בקול מצווה: "תקרא!". רועי לא
התרשם. הוא לקח את הדף, וקרא. ואז הם דיברו. הוא לא כל-כך זכר
על מה, רק קטעים בודדים, אבל זה היה טוב. הקל עליו.
בכלל, הוא אהב לכתוב. אחרי שסבא נפטר, בתחילת השישית, כתב כמה
סיפורים קצרים, מנותקים לכאורה מהעולם שלו. אבל בין השורות, שם
לב אח"כ, נכנס המון כאב אישי שלו. אף-פעם לא היה "הפי-אנד"
בסיפורים שלו. לא ידע, נראה לו צפוי מידי. תמיד הטוב - האיש
האמיץ, החכם, הגיבור - מת, או שקרה לו משהו רע. ותמיד היה מי
שיתייסר על זה, שיחכה לו.
עברו שנתיים, והוא לא הצליח לכתוב כלום. למרות שרצה, הרגיש שזה
עוזר לו לפרוק.
את הסיפור הבא שלו, הראשון מזה תקופה ארוכה, כתב בסוף י"ב. הוא
הקדיש אותו לאבא ואמא.
הסיפור היה בעצם על החיים שלו. בשינוי נתונים.
בזה שהקדיש אותו להם,  ניסה, רצה, להעביר במילים מה שהרגיש. מה
שלא היה יכול לדבר עליו.
"לאמא ואבא.
רק תודה."



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 3/4/05 22:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מי ג'ין

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה