"החיים קשים", אמר עידו וזרק את הספר שהוא ניסה לקרוא וכבר שעה
קרא את אותה הפיסקה. נפל מהמזרון שהוא שכב עליו שהיווה את הספה
בסלון של הדירה שלהם ונשכב על השטיח הסיני המקומט שהיה על
הרצפה. שני בקבוקי בירה ריקים שהיו זרוקים על השטיח התנגשו אחד
בשני. "אני רוצה להיות עננים!" הוא אמר. רעות לא התרגשה מכל
הדיבורים האלה. היא הייתה עסוקה מדי, זה היה התור שלה לשטוף
כלים, והיו המון כלים. "רעות!" צעק עידו, "תומר יבוא היום?"
"לא יודעת", אמרה רעות, "מאיפה לי מה תומר עושה או לא עושה?"
"משעמם לי", אמר עידו, "אני משתגע" .
"אז תשתגע בשקט", אמרה רעות, "אני צריכה עוד ללמוד היום".  
"אז תלמדי מחר", אמר עידו.
"גם אם לא הייתי צריכה ללמוד, אני לא רוצה להקשיב לשטויות
שלך", אמרה רעות ונכנסה לחדר שלה.
"שואה גרעינית", אמר עידו.
היא פתחה את הדלת של החדר שלה. "דרך אגב", היא אמרה, "תורך
לנקות, לא שיש איזשהו סיכוי שתעשה את זה", והיא סגרה שוב את
הדלת.
עידו גישש עם היד שלו על הרצפה ומצא את הפלאפון שלו שנפל
מהכיס. הוא התקשר הביתה. "נו, שמישהו יענה לי!" הוא אמר, "אמא!
אבא! למה אתם לא יכולים להיות בשביל הבן שלכם כשהוא צריך אתכם.
אתם לא יודעים שהבן שלכם משתגע?" "שלום הגעתם למשפחת..."
"אוף!"
"שקט!" צעקה רעות.
"אני הבן אדם הכי אומלל בתבל. זה בטוח", אמר עידו בשקט, "נראה
לי שאני אכנס למיטה ולא אצא לעולם." הוא גישש עם היד שלו על
השטיח ומצא את השלט. הוא הדליק את הטלוויזיה. "אין מה לראות".
הוא התיישב. ולרגע הוא לא יכל לראות כלום כי הראש שלו מאוד
כאב. "צריך לשתות", הוא אמר. הוא דידה לעבר המקרר ושתה מהבקבוק
מים והחזיר אותו כמעט ריק למקרר. "אם רעות הייתה רואה את זה
היא הייתה הורגת אותי". הוא החזיק את הראש הכואב שלו בידיים.
"מזל שתומר לא פה. הוא היה מכריח אותי לשחק איתו שח ואז הייתי
מת באופן סופי ומוחלט." הוא מעד לחדר שלו. הוא שכב על המזרון
הזוגי שהתיימר, ברוב חוצפתו, להיות מיטה. "אם אני ארדם אני
אתעורר?" הוא שאל את עצמו. "אני מקווה שלא". הוא התהפך ונשכב
על הגב. אתמול פיטרו אותו מהעבודה. "אני צריך לצאת מהבית
ולמצוא עוד עבודה", הוא חשב. אבל למי יש כוח? "אני לא מצליח
להירדם. אני אעשה מדיטציה. אני וטל הולכים עכשיו בשדה שליד
הקיבוץ. זאת אומרת שהיה ליד לפני שבנו עליו את הקניון ש... לא
משנה!!! אני וטל הולכים בשדה ההוא. והרוח מזיזה את העשב. אנחנו
הולכים עד החוף ושוכבים על החול. ואז היא אומרת לי "ערן הוא
סתם אידיוט מניאק בן זונה הלוואי שימות!"
"שקט!" צעקה רעות.
"אוף, אני לא מצליח אפילו לעשות מדיטציה."

מפקח המשטרה הוקינס הגה במקרה שהובא לתחנה. גופתו של גבר בן 23
נמצאה בתעלה חשוכה. כנראה שזאת עבודה של המאפיה. מוזר, דווקא
טיפוס כל כך צעיר ומצליח, "ערן זלברשטיין", לומד רפואה
באוניברסיטה. מממ... מוזר שהוא מת ככה. לתחנה הובאה אשה צעירה
ויפה. "טל גפן, אני מניח?" שאל המפקח הוקינס, "אני מבין שזה
רגע קשה בשבילך, הוא היה החבר שלך?"
"כן. הוא היה. לא האמנתי שזה ייגמר ככה. הייתי בטוחה שנתחתן
ויהיו לנו ילדים והוא יעשה הון מרפואת שיניים ונחיה באושר בבית
גדול בזמן שעידו יהיה הומלס."

"אהה!!!"
"מה אתה צועק?"  
אוף!!! להתרכז!!!

"את יודעת אם היה לו עסק עם פושעים כלשהם?"
"אני לא מאמינה! ערן שלי? הבחור החתיך והמצליח והיוצא סיירת
מטכ"ל שלי?"
"כנראה שהיו לו חיים כפולים", מלמל לעצמו המפקח הוקינס. לכאורה
הוא היה בחור מוכשר וילד טוב של אמא והשיג את הבחורה הכי יפה
בקיבוץ, אבל למעשה הוא היה פושע מסוכן.

"ערן הוא פושע מסוכן! אני חייב להזהיר את טל!!!"

"את יודעת אם היה מישהו שיש לו מניע להרוג אותו?"
"לא נראה לי. זאת אומרת יש את החבר הקודם הלוזר והעלוב שלי.
אבל נראה לי שהוא עלוב מדי בשביל לרצוח, כי הוא כזה רכיכה שהוא
לא יהיה מסוגל אפילו להרוג זבוב."

"אוף. למה אבא ואמא כל כך רצו ילד? מה, הם לא יכלו לחיות בלי
ילד מסכן? אני אולי רכיכה, טל, אבל אני לפחות לא פושע מסוכן
שחי חיים כפולים! תשאלי את מפקח המשטרה הוקינס!"

מפקח המשטרה הוקינס הביט בתצלום של הגופה וניסה לחשוב האם
הבחורה היפה משקרת. "מי היה החבר הקודם הזה שלך? יש לו מניע?"
הוא שאל.
"עידו? טוב, אני לא חושבת שהוא ירצח אותו, אבל הוא שונא אותו.
גם לא נראה לי שיש סיכוי שהוא יעשה את זה. הוא פציפיסט."
"פציפיסט?" המפקח הוקינס זקר גבה.
"אתה יודע, הרכיכות האלה שלא מסוגלים להילחם על מה ששלהם, שאם
מישהו בא לקחת להם את החברה הם לא יכולים להילחם עליה, והם
פשוט מוותרים, כי הם לוזרים."

אז מה אם אני לוזר, טל, ערן מסובך עד מעל הצוואר עם המאפיה.
הוא יסבך גם אותה בזה. הוא פושע מסוכן, מי יודע מה הוא יכול
לעשות? אני חייב להזהיר אותה. לאט לאט עידו הוציא את הפלאפון
שלו מהכיס. הוא הסתכל בזכרון שלו על השם טל פ. "אני חייב
להזהיר אותה." הוא התקשר. צלילי חיוג התחילו לבוא אחד אחרי
השני לתוך האוזן שלו. "אני מרגיש שאני הולך למות עוד שניה, אבל
אני אזהיר אותה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה." עוד
צליל חיוג.
"הלו?"
ושוב הקול הזה. הקול השמיימי הזה. עידו לא זכר מתי הייתה הפעם
האחרונה שהוא שמע את הקול הזה לא בחלום שלו. כשהוא שמע את הקול
הזה הוא גם ראה את העיניים האלה. העיניים שהוא היה מסוגל לבהות
בהן שלוש שעות. העיניים שכמעט הצליחו להפנט גם את מפקח המשטרה
הוקינס. והשיער ההוא והנמשים. והחיוך ההוא. עידו הרגיש כמה הוא
היה קרוב למוות בגלל המחסור בקול הזה.
"הלו?"
"טל?"
"עידו? זה אתה?"
"כן טל. התקשרתי כדי..." היא לא תאמין לי. נפלה ההבנה על עידו.
רק אני ומפקח המשטרה הוקינס יודעים את האמת! מי יאמין על הבחור
המוצלח הזה? הוא הצליח לשטות בכולם!
"כן? מה שלומך? מזמן לא ראיתי אותך."
צבועה. "אני יודע שלא תאמיני לי, וגם תחשבי שאני אומר את זה
מאינטרס אישי, אבל זה לא נכון. ערן מסובך עם מאפיה. אני לא
יכול להוסיף יותר, אני רק יודע שנשאר לי ממש מעט זמן לחיות,
להתראות."
"עידו? התחלת לקחת סמים? עידו?" אבל עידו ניתק. עכשיו הרסתי לי
הכל, כל סיכוי קלוש שבכל מקרה לא היה לי איתה נהרס עכשיו. טוב,
אני רק צריך לעצום עיניים ולמות.
דפיקה בדלת. "עידו! תפתח את הדלת!"
"אני לא יכול, תפתחי את!"
"אני במקלחת!"
"חשבתי שאת לומדת!" עידו גייס לעצמו את שארית כוחותיו בשביל
להרים את עצמו. הוא לא הצליח לראות כלום. רק המחשבה על זה
שאולי זה תומר הייתה הסיבה שהוא ניסה בכלל. אם הוא רק יצליח
להגיע לדלת הוא יתמוטט לתוך הידיים של תומר, הוא ידע שהוא
יתפוס אותו. ואז הוא לא יצטרך לקום יותר לעולם, וגם זה לא
יכאב. "חבל, רציתי למות במיטה שלי". הוא פתח את הדלת. "יעל?!"
החברה המעצבנת של רעות, אני לא אפול לידיים שלה בשום אופן. אני
רוצה את תומר.
"מה נשמע?"
אני צריך לעזוב את הידית של הדלת ולתת לה להיכנס אבל אני לא
יכול לזוז. בשארית כוחותיו הוא נתן לה לעבור.
"הי מותק", אמרה רעות שיצאה מהחדר שלה.
"חשבתי שהתקלחת", אמר עידו בקול מאוד חלש.
"זה רק היה תירוץ בשביל שתפתח את הדלת", היא אמרה.
"זונה, אני עומד למות ואת מכריחה אותי לפתוח דלתות." הוא הלך
לחדר שלו והתמוטט על המיטה. הוא שנא את יעל, הוא בכלל שונא
לסביות. במיוחד כאלה עם שיער קצר.

מפקח המשטרה הוקינס היה אובד עצות בקשר למקרה. "אולי אני כן
צריך לחקור את החבר הקודם שלה, אפילו שלא נראה לי שיש סיכוי.
איך שהוא נמצא מת, זה איך שהמאפיה גומרים אנשים."  
פיל תומפסון, השוטר הצעיר, ליווה את האשה הצעירה לביתה. כל
הדרך היא לא הפסיקה לבכות. אי אפשר לפקפק בכנותן של הדמעות
האלה, חשב לעצמו השוטר הצעיר. אבל מפקח המשטרה הוקינס אף פעם
לא נתן לדמעות להוליך אותו שולל. נשים מסוגלות להרוג ואחר כך
למלא דליים בדמעות שלהן. אבל השוטר הצעיר לא חשב ככה, הוא ריחם
מאוד על הצעירה. האם זוהי אשה שלא ידעה עם מי היא מסתבכת, או
שמא הוא היה הצעיר המושלם בשבילה, והחבר הקודם שלה הוא איזו
מפלצת. השוטר לא יכול לומר, הוא הניח את היד על כתפה של הצעירה
בנסיון לנחם.

"אל תיגע בטל, מנוול!!!" אמר עידו. הפעם רעות לא צעקה עליו, כי
היא לא שמעה. עידו ניסה לצעוק, אבל הקול בקע מפיו שקט. "העולם
הזה אכזרי. למה אנשים אוהבים רק את מי שמתנהג אליהם מגעיל? למה
אם אני התנהגתי כמו בן אדם לחברה שלי אז אני רכיכה? למה אנשים
מחפשים רק כוח? למה אנשים נמשכים למה שחזק ולא למה שטוב? למה
הרוע חזק מהטוב? למה?" הפעם הצעקה הייתה יותר חלשה. "למה?" הוא
לחש.

"מה אני יכול לעשות?" שאל את עצמו מפקח המשטרה הוקינס, "אני לא
יכול להתמודד עם המאפיה. אבל אם אני אמצא הוכחות שביג ג'וני
קשור לרצח הזה, אולי אני אוכל להשתמש ברצח הקטן הזה כדי להפיל
את ביג ג'וני". מפקח המשטרה חייך לעצמו, "אבל איך?"

"אני רואה הרבה צבעים משתובבים סביבי. אני לא יודע למה. אבל
אולי מפקח המשטרה הוקינס יודע. אני חושב שהוא יצליח לפתור את
המקרה, אני בטוח שהוא יצליח, הם תמיד מצליחים בסוף, גם
כשחושבים שאין סיכוי, אז הם מצליחים, חבל שבחיים זה לא ככה.
אני לא רוצה למות צעיר, עוד יש הרבה דברים שרציתי לעשות בחיים,
עוד לא אמרתי שלום לאבא ואמא". אבל הוא שמח שהוא דיבר עם טל
לפני שהוא מת. "למה אני ממשיך להילחם? אולי הכי פשוט יהיה
לעזוב. אבל אני לא יכול, אני עוד רוצה לחיות." הוא נזכר איך טל
תמיד אמרה "עזוב" כשהיא התחילה לדבר על משהו ורצתה לעבור נושא
"עזוב, נו?" הוא שמע את הקול שלה מדבר אליו, מפציר בו "עזוב,
נו." עידו עזב.

מפקח המשטרה הוקינס ליטף את שפמו הגדול. "יש לבדוק את כל
הזוויות האפשריות. אני אלך בעצמי לחקור את החבר הקודם שלה. מי
יודע? אולי זו לא פעולה של המאפיה. ואולי הוא עצמו חבר במאפיה,
מי יודע? אולי ככה אצליח להפיל את ביג ג'וני." אבל הוקינס היה
מציאותי. הוא ידע שזה לא כל כך פשוט. מה הייתי נותן בשביל
לגלות איפה הוא מחביא את כל המשקאות החריפים האלה.

"עידו? עידו, אתה בסדר?"
עידו שמע את השאלה הזאת אבל לא רצה לפתוח את העיניים. הוא לא
הופתע לגלות שהוא בבית חולים.
"מי הציל אותי?" הוא שאל את עצמו, "בטח רעות או משהו כזה. אין
סיכוי שזאת תהיה טל."
"איפה אני?" הוא שאל בקול רם.
"אתה באיכילוב", אמרה אמא שלו.
"עכשיו נזכרת לבוא? התקשרתי הביתה כל היום."
"כן? טוב, טל התקשרה בדיוק כשחזרתי."
"טל?!" הוא פתח את העיניים מהר והתיישב. אמא שלו הניחה יד על
הכתף שלו וניסתה לגרום לו לשכב בחזרה, אבל הוא לא רצה.
"היא אמרה שהתקשרת ואמרת לה דברים מוזרים."
"אני לא זוכר", הוא אמר. "בטח שאני זוכר אבל אני לא אגיד את זה
לאמא", הוא אמר לעצמו. "למה הראש שלי כואב כל כך", הוא תהה.
הוא הניח יד על המצח, ורק ניסה להקל על כאב הראש, כדי שהוא
יוכל לחשוב בהגיון. "לחשוב בהגיון?" הוא צחק לעצמו, "מתי עשיתי
את זה?" הוא נשכב על הגב. "זה בדיוק כמו לרבוץ על המיטה שלי,
רק שכאן זה מוסרי."
"הרופא אמר שלא לקחת סמים", אמרה נורית, אמא שלו, יועצת בית
הספר האזורי שבקיבוץ הסמוך, ואשתו של יואל הרפתן.
"אם אני הייתי אומר לך אז לא היית מאמינה לי, מזל שיש רופאים
בעולם." עידו נרדם. "טל הצילה אותי. טל היקרה שלי, לא נתנה לי
למות. איזה כיף שאני לא יכול למות בשקט בלי שטל שלי תציל
אותי." הוא נזכר איך הם היו נוהגים לישון מחובקים, זה הרגיש
כאילו כל העולם מסביב עוצר. עידו הרגיש שהוא יכול להירגע.


"האם אתה מרגיש מספיק טוב בשביל להחליף איתי כמה מילים?" שאל
מפקח המשטרה הוקינס כשהוא נכנס לחדר 302 בבית החולים.
"אני תמיד פנוי בשבילך, מפקח המשטרה הוקינס", אמר עידו.
"איך ידעת מי אני?" אמר מפקח המשטרה, "זה נשמע קצת חשוד, לא?"
"אני מכיר אותך כבר הרבה זמן. מה רצית לשאול?"
"אתה בטח יודע על ערן זלברשטיין?"
"אני יודע שהוא בן זונה לא קטן, אם לזה אתה מתכוון." עידו נשען
אחורה ועצם את העיניים, מנסה להקל על מוחו התשוש.
"אם כבר, הוא היה כזה", עידו בהה בו נדהם, "ערן זלברשטיין
נרצח." לרגע עידו לא יכול היה להגיד מילה.
"ערן? ערן זלברשטיין? נרצח?"
"זה מפתיע אותך?"
"זה לא הגיוני. לבחור היה מזל כמו ל..." ערן תפס את ראשו בשתי
ידיו כי הוא הרגיש שאם הוא לא יעשה את זה הראש יצנח ויפול
מהצוואר שלו.
"האם אתה מכיר בחורה בשם טל גפן?"
"טל גפן? אתה... אתה חושב שאני?" זה לא היה הגיוני, הכל לא היה
הגיוני.
"אני לא חושב כלום, אבל אתה יכול לספר לי. טל היתה החברה
שלך?"
"כ... כן. החברה הראשונה והיחידה שלי. היא היחידה בעולם שחשבה
שיש בי משהו. אפילו אני לא חשבתי ככה", הוא חייך, "אני וטל
היינו הולכים יחפים לים, דרך השדה. היום כבר אין שדה, יש
קניון." הוא עצם את העיניים.
"אבל היא גם הייתה החברה של ערן זלברשטיין אחר כך?"
"כשערן רוצה משהו הוא ישיג אותו", אמר עידו בעיניים עצומות,
"הוא היה יכול להשיג כל בחורה שהוא רוצה. הוא כל כך מצליח, הוא
כל כך מוכשר."
"ואתה לא מוכשר?" שאל המפקח בקול תקיף.
"אני? אולי כן, קצת."
"ואתה פשוט לא עשית שום דבר?"
"מה זאת אומרת שום דבר? אם היא התאהבה בו, מה אני יכול
לעשות."
"אתה פשוט נתת לו לקחת אותה!"
"יש לה רצון חופשי, לא 'נתתי לו לקחת אותה' כמו שאתה אומר".
"טל הייתה נשארת איתך לנצח, אם היא הייתה רואה שאתה נלחם עליה,
אבל בכל פעם שראית את ערן, כשעוד הייתם חברים, אתה פשוט
התכווצת לידו, אתה נתת לו לנצח אותך בלי לנסות להילחם. אתה
יכולת לנצח אותו בקלות, הוא סתם קליפה ריקה שמקיפה כלום."
"זה מה שבנות אוהבות."
"זה לא מה שטל אוהבת. טל רצתה לראות שאתה רוצה אותה. כשהיא
ראתה שאתה לא עושה כלום כשערן מנסה להתחיל איתה, היא חשבה שזה
לא אכפת לך, כשהיא ראתה איך אתה זז הצידה ומפנה לו את המקום,
כשהיא ראתה איך אתה פשוט מוותר עליה היא כעסה, היא איתו רק כי
היא כועסת עליך, אתה יכול להחזיר אותה אליך, אבל אתה לא תעשה
את זה."
"אני לא טיפוס שנלחם. אני לא מסוגל להילחם", צעק עידו.
"אתה לא יכול להילחם אפילו בשביל האשה שאתה אוהב ושאוהבת
אותך?" צעק מפקח המשטרה הוקינס, נשען על המיטה בשתי ידיו והביט
לתוך פניו של עידו.
"אני לא יכול להילחם בכלל!" צעק עידו, "אני לא יכול!"
"פציפיסט, הא?" צחק המפקח. הוא התרומם וצחק. הוא הדליק את
מקטרתו אפילו שאסור לעשן בבית חולים.
"בגלל שאתה פציפיסט אתה לא יכול לחיות עם האשה הזאת."
"שתחיה עם רופא השיניים שלה".
"היא איתו רק בגללך!" שיניו של הוקינס כמעט שברו את פיית
המקטרת, "אתה לא מבין את זה? יכולת לגמור את הבחור ההוא ביד
אחת!"
"מה הייתי צריך לעשות?" עידו תפס את השמיכה, "להרוג אותו?
לזרוק אותו לתעלה?"
"כן!!! זה מגיע לו, זה היה קורה במוקדם או במאוחר, הרי הוא
מסובך במאפיה, אף אחד לא יכול לחשוד בחלשלוש כמוך!"
"אני לא אעשה את זה. אני לא אפגע בו."
"אפילו לא למען האהבה? אתה יכול לגרום לו לראות את הפרצוף
האמיתי שלו, לראות כמה שהוא בעצם כלום, כמה שכל הפגנת הכוח שלו
היא רק לחפות על זה שהוא כלום, אתה יכול, יכול, ואתה לא עושה
את זה!"
"אני לא אפגע בו, אתה יודע מה יקרה לו אם אני אעשה את זה? זה
ישבור אותו, ישבור אותו לגמרי!"
"אז אתה שובר את עצמך במקום? תסתכל על עצמך! תשבור אותו, זה
מגיע לו! למה אתה שובר את עצמך? על מי אתה מגן, עליו?"
"היא תהיה מאושרת איתו. לי יש בעיות נפשיות, הוא מצליח, היא
תהיה מאושרת".
"היא לעולם לא תהיה מאושרת כמו שהיא יכלה להיות עם האהבה
האמתית שלה! אתה פוגע בעצמך ובה בזה שאתה לא עושה כלום, רק כי
אתה לא מסוגל לפגוע בו?"
"אתה צודק הוקינס, אבל אני לא יכול, אני לא יכול."
"אין לא יכול! יש לא רוצה! למה? למה אתה לא רוצה? למה? למה אתה
לא נלחם? תילחם לעזאזל! תילחם! היא לא תחזור אליך לבד, אתה
צריך לעשות משהו, אתה הרבה יותר חכם ממנו, הרבה יותר מוכשר,
הרבה יותר רגיש, סימפטי, טוב לב, נחמד, ביישן. אתה כל כך הרבה
יותר ממנו".
"למה אף אחד לא רואה את זה? אם זה כל כך נכון, מה שאתה ואמא
שלי אומרים? למה? למה?"
"כי אתה לא מראה את זה. כי אתה חלש. חלש. תתחזק! צא! תילחם!"
"לא", אמר עידו.
"זאת התשובה שלך? לא. אז אתה תמות כאן ועכשיו בבית חולים הזה?
או שתמשיך לחיות בלי האהבה שלך חיים עלובים?"
"כן."
"זאת התשובה הסופית שלך?"
עידו לא ענה.
בלי מילה נוספת מפקח המשטרה הוקינס הסתובב ויצא מהחדר.