כל פעם אחרי שאני פוגש איש אחר. זה ככה. משתלט עלי הרצון לעלות
לסוף של החדר מדרגות בבניין ולא לרדת משם לעולם. עוד פעם, כמו
אחרי קרב, לאסוף את כל השברים וההריסות ולסגת. להודות בתבוסה.
עוד פעם להתעורר בבוקר ולהצטער על זה. לבקש סליחה שאני חי.  
אז עליתי לסוף של המדרגות בבניין, כי ידעתי שאף אחד לא ימצא
אותי שם, שאף אחד לא עולה לשם. החזקתי את הראש בתוך הידיים
הרבה זמן. אני לא יודע כמה שעות עברו אבל נהיה חושך ונהייתי
רעב ושעמם לי.  הצטערתי שלא לקחתי מוזיקה או ספר איתי, אבל
פחדתי לרדת. אם אני ארד אני אצטרך לראות אנשים וזה מפחיד מידי,
אבל הייתי חייב לרדת כי היה לי  ממש משעמם.  אז נכנסתי הביתה
והתחבאתי בתוך המיטה.  ואז אבא שלי בא ושאל אותי איפה הייתי
ולא עניתי לו, אז הוא שאל אותי אם אני יודע איפה נועה ואיך היה
בבית ספר, אז התחלתי לצרוח, והוא שאל אותי למה אני צורח, ואני
לא הסברתי לו. אז הוא צעק עלי שהוא יכניס אותי למוסד אם זה
ימשיך ככה. אז ברחתי לשירותים ונעלתי את הדלת כי זאת הדלת
היחידה בבית שאפשר לנעול. אז הוא אמר שהוא יכין לי אוכל. אז
נשארתי שם הרבה זמן, וכדי שלא ישעמם לי החלטתי להתקלח.  ואז
הוא אמר שהאוכל מוכן.  הייתי רעב, אז באתי. הוא ניסה ללטף לי
את הראש אבל ברחתי לו. הוא הכין לי שניצל במקרוגל וכמה טוסטים
וסלט, אז אכלתי.  ואז נועה באה והוא שאל אותה איפה היא הייתה
והיא אמרה שהיא ויעל ואלון הלכו לסרט, והוא כעס עליה שהיא לא
אמרה לו, והיא צעקה עליו שזכותה ללכת לסרט, והוא צעק עליה
שתודיע לו ולא תדאיג אותו, והם המשיכו לצעוק ואני סתמתי את
האזניים. ואז היא הלכה לחדר שלה ואבא שלי הלך לראות חדשות
בטלוויזיה.  אני הלכתי לחדר שלי וניסיתי לשמוע מוזיקה ולקרוא
אבל לא יכולתי להתרכז.  וגם לא הצלחתי להרדם כי לא הייתי עייף,
אז ניסיתי לנגן בגיטרה, אבל לא היה לי רעיון מה לנגן אז
הפסקתי.  ואז אבא בא להעיר אותי בבוקר ואמר שיש בית ספר ואני
צריך לקום ושהוא הכין לי סנביצ'ים. אבל לא קמתי אז הוא בא אחרי
קצת זמן ואמר שאני צריך לקום. אז אמרתי שאני חולה, אז הוא אמר
שאין לי ברירה ואני חייב ללכת לבית ספר, אז התחלתי לצרוח והוא
ניסה להרגיע אותי, ואז נועה צעקה שאני אהיה בשקט, אבל לא
הקשבתי לה. אז אבא שלי אמר שאני לא חייב ללכת לבית ספר היום אם
אני לא רוצה, אבל אם אני נשאר אני חייב להשלים הכל ולנקות את
הבית.  אז חזרתי לישון. ואחרי שהם הלכו חשבתי מה יהיה מחר, כי
גם מחר אני אצטרך ללכת לבית ספר. אז החלטתי ללכת לתמיד.  לקחתי
תיק ואת הגיטרה שלי וממש פחדתי לצאת מהבית, אבל כל דבר היה
עדיף על בית ספר, אז נסעתי באוטובוס להר הרצל ואז הלכתי קצת
ביער ירושלים עד שהגעתי למערה שאני אוהב, רציתי להכנס לשם אבל
ראיתי סימנים כאילו שאיזה הומלס גר שם אז ברחתי מהר, ומצאתי
עוד מערה ונכנסתי לתוכה והבטחתי שאני לא אצא משם לעולם.

אבא שלי נכנס לחדר הלבן וישב ליד המיטה שלי. הייתי מסטול מרוב
סמי הרגעה ולא יכולתי לדבר. הוא אמר שסבא וסבתא יבואו גם לבקר
ומה זה לא היה לי כוח אליהם. הוא דיבר הרבה על איך נצא לטיולים
וכיף אחרי שאני אבריא. הוא לא ידע שאני הודאתי כבר בתבוסה. לא
חשבתי שאני  אצא משם. כל היום שכבתי בלי לזוז, בדקו לי דם,
ונתנו לי תרופות. אבא שלי בא להתווכח איתם על כל מיני דברים,
לא הבנתי בדיוק על מה. וגם סבא וסבתא באו והביאו לי הרבה אוכל
שנתתי לילדים האחרים.  ואז הוא הגיע. הוא היה משוגע לגמרי.
הכניסו אותו לחדר והוא היה קשור למיטה. היו לא תחבושות על
הידיים כי הוא חתך אותם. והוא כל הזמן חייך. כשראיתי אותו אז
התישבתי פעם ראשונה אחרי הרבה זמן. אז הראש שלי ממש כאב
מהעניין, אבל זה לא עניין אותי. הוא לא סגר את הוילון בינינו
כי הוא היה קשור.  הוא הסתכל עלי וחייך. החיוך שלו קצת הפחיד
אותי.
"אתה מהטיפוסים של הסוף של חדרי המדרגות" הוא אמר.
ממש פחדתי. איך יכול להיות שהוא ידע?
"אתה יושב שם למעלה כי אף אחד לא יחפש אותך שם"
הרגשתי שאני עומד להתחיל לבכות, אבל פעם ראשונה בחיים שלי
התאפקתי. אני לא בטוח למה, אולי זה היה כי פחדתי ממש שהוא יגיד
אם אני אבכה. אבל לא עניתי לו.
"בן כמה אתה? 14 או 15?"
"16. אמרתי לו".
הוא חייך. "רן" הוא אמר
"ערן" אמרתי.
"אני משוגע לגמרי" הוא אמר ברצינות תהומית.
"איך אתה יודע?" שאלתי.
"כי אני עושה דברים בלי לרצות" הוא אמר.
"כולם הולכים לבית הספר בלי לרצות" אמרתי.
"אבל זה ידוע שכולם משוגעים"
"אני הפסקתי ללכת לבית ספר" אמרתי.
"אז אולי אתה שפוי." הוא צחק.
"אבל אני צורח כל פעם שנוגעים בי ואני מתחבא מתחת למיטה אם
מישהו צועק עלי."
הוא חייך לעצמו ואמר את המשפט הכי פחות צפוי. "זה כל כך
חמוד".
הייתי בהלם.
"העולם אכזרי מידי בשבילך ואני אכזרי מדי בשביל העולם." הוא
אמר.
"אכזרי?" נבהלתי מהמילה.
"אתמול אמרתי לאמא שלי שהיא חלשת אופי שלא יכולה לעשות שום דבר
בעצמה ושהיא נותנת לאבא שלי לצרוח עליה ולהתעלל בה ולבגוד בה
עם ילדות יותר קטנות מאח שלי כי היא פוחדת מזה שהיא לא תוכל
להסתדר בלעדיו, כי היא אף פעם לא ניסתה והיא השאירה לו את כל
העבודה."
"ומה היא אמרה?" שאלתי.
"היא בכתה." הוא צחק "אז צחקתי ואמרתי לה שהיא בכיינית. ואז
חתכתי את הורידים כדי לגמור את הסוף שבוע בבית יותר מהר, כי
נמאס לי מהבכיינות שלה."
פתאום הרגשתי שאני מעריץ את הבן אדם הזה. "ומה קרה לך בפרצוף?"
שאלתי אותו.
"הכנסתי לעצמי אגרוף ואמרתי להם שאבא שלי מכה אותי." הוא אמר.

"למה?" שאלתי אותו.
"גם אמרתי להם שהוא אנס אותי כשהייתי קטן." הוא חייך "שיקרתי
להם"
"אבל למה עשית את זה?"
"כי הוא עיצבן אותי." הוא אמר "ואני הזהרתי אותו. הוא אמר שוהא
לא מאמין לי שאני אעשה דבר כזה. זה הדבר האחרון שצריך להגיד
למישהו משוגע לגמרי."
פתאום הרגשתי הרבה יותר טוב. אפילן אכלתי קצת מהלביבות של סבתא
שלי.
"הי! מה יש לך שם?" הוא שאל.
"אוכל של סבתא" אמרתי.
הוא ניסה להזדקף. "לי אין סבתא". הוא אמר.
"לי אין אמא." אמרתי.
"תביא קצת" הוא אמר.
"ואתה לא תנשך?" שאלתי.
"לא. אני לא אנשך." הוא צחק "אני נושך רק את מי שמגיע לו."
אז הבאתי לו לביבה והא אכל אותה. אני החזקתי אותה, הוא נתן
ביסים.  "יש לי גם מיץ אגסים." אמרתי.
"סטייל!" הוא אמר. אז נתתי לו לשתות מיץ אגסים בקש. "ככה צריך
לקבל אורחים במחלקה." הוא אמר ונשען אחורה.
"יש לי גם מוזיקה." אמרתי.
"בואנה, אחי, אתה מצוייד."
שמענו קצת מוזיקה ביחד באותן אזניות. ואז נכנסה אחות. היא צרחה
עלי שאני אתרחק ממנו כי הוא מסוכן. אז הוא צרח עליה שהיא פרה
טיפשה. וזאת הייתה הפעם הראשונה שלא ברחתי וסתמתי את האזניים
מזה שמישהו צועק, אלא צחקתי.  הוא צעק עליה שיש לה מזל שהוא
קשור כי הוא היה אונס אותה. והיא יצאה ואני התפקעתי מצחוק. אחר
כך דיברנו. והוא סיפר לי על הבית ספר שלו והבית שלו, וגם אני
סיפרתי לו. והוא אמר  לי שנשבר לו להיות קשור ושהוא הולך לנסות
לגרום להם לשחרר אותו, אז שאני לא אבהל, כי זה לא על אמת.
ושאני יכול לסתום את האזניים אם אני רוצה.  ואז הוא התחיל
לצעוק, ולבכות, ולהשתולל. הוא צעק שכואב לו בידיים ושהוא רוצה
שישחררו אותו. ואז באה אחות עם מזרק. והוא צעק עליה שהוא לא
רוצה את התרופות האלה, ושיש לו זכות לא להסכים, ושהוא יתבע
אותה. אז היא הלכה לקרוא לרופא. והוא דיבר עם הרופא בשקט. ואמר
לו שוהא חייב להשתחרר כי ממש לא נוח לו לשכב ככה. ושמה שהם
עושים זה נגד אמנת ז'נבה. אז הרופא אמר לו שהם פוחדים שהוא
יפגע בעצמו או במישהו אחר, ואני ניסיתי לא להתפקע מצחוק. הוא
אמר שהוא מוכן לשחרר אותו אם הוא יקח תרופות הרגעה. אז הוא
הסכים. הרופא הזריק לו, ואז הוא שיחרר  אותו. הוא שפשף את
הידיים שלו ואמר שעכשיו הרבה יותר נוח לו. והרופא אמר לו שאם
הוא ישתולל בלילה ויפריע לחולים האחרים לישון אז הוא ירדים
אותו. אז הוא אמר לו "בסדר! בסדר!" בעצבנות. ואז הרופא בא אלי
ושאל אותי אם אני מרגיש יותר טוב ואמרתי לו שלא, אפילו שזה היה
שקר, כי פחדתי שיוציאו אותי משם ורציתי להשאר עם רן. והרופא
אמר שהוא רואה שאכלתי ואמרתי לו שכן. והוא אמר שיש מישהו שידבר
איתי בבוקר. ופחדתי נורא, אבל רן אמר לי לא לדאוג. ואחרי
שהרופא הלך רן בא וישב על המיטה שלי. ושמענו ביחד מוזיקה באותן
אזניות, כמה זמן. ואז באה אחות להביא את ארוחת הערב וצעקה עליו
שישב על המיטה שלו, והוא צעק עליה שהיא "פרה, זונה ופוסטמה"
והיא אמרה לו שיזהר. ואז התפקענו מצחוק.
"זה לא בסדר שאנשים כמוך מסתובבים בעולם בלי שאף אחד ישמור
עליהם" הוא אמר לי. "בטח האנשים האלה מפחידים אותך".
"מאוד" אמרתי, והצטמררתי נוכח המחשבה על אנשים.
"חכמים גדולים עליך," הוא אמר "נראה אותם מתעסקים איתי".
"אני רוצה להיות כמוך." אמרתי לו "אני רוצה להפסיק לפחד מאנשים
ולהתחיל להפחיד אנשים בעצמי."
"זה לא מוסרי לשלוח יצור חמוד כל כך כמוך לעולם אכזרי כמו בית
ספר" הוא אמר וליטף לי את הראש. לא צרחתי עליו ולא הרבצתי לו,
פשוט בכיתי. הוא חיבק אותי. "אני הייתי פעם כמוך, אבל עכשיו
אני שונה, פשוט נשבר לי מכל האנשים האלה, ונמאס לי להיות
שפוי."
שכבתי ושמתי את הראש על הברכיים שלו, כמעט נרדמתי.
"כל הזמן נכנסות לפה אחיות" הוא אמר. "הם יתעצבנו שאני יושב על
המיטה שלך ויעבירו אותי חדר".
הזדקפתי בבהלה, לא רציתי שיעבירו את רן חדר. הוא החזיק את הראש
שלי בשתי ידיים והסתכל לי בעיניים.  "אתה חייב להפסיק לפחד
מהם" הוא אמר "הם לא שווים את זה".
רציתי להגיד לו שאני אשתדל אבל לא הצלחתי לדבר. חיבקתי אותו
חזק. זה היה קצת מוזר, כי לא הכרתי אותו, ואז הוא נישק אותי,
זה היה ממש משונה כי לא פחדתי אפילו לשנייה.
"זה מסוכן" הוא אמר "אחת האחיות יכולה להכנס לחדר. הם יעבירו
אותי חדר ויקשרו אותי למיטה להרבה זמן."
"אתה צריך לצאת מפה" אמרתי לו "אתה נורמלי לגמרי, אתה רק אוהב
לעצבן אנשים והם מנסים להתנקם בך בדרך ביזארית."
"אני משתף איתם פעולה" הוא אמר "אני אוהב להיות כאן זה יותר
טוב מללכת לבית ספר, ואני לא מסתדר כל כך עם אנשים".
נישקתי אותו שוב. הבנתי שכמוני גם הוא הודה כבר בתבוסה וויתר.
הוא גם לא רצה לצאת מכאן. הוא נשכב על הגב ואני שמתי את הראש
שלי על הכתף שלו וחיבקתי אותו. ואז נרדמנו

אחרי שדיברנו עם אחד מהם הם הסכימו לא להעביר אותו חדר.
כשדיברתי עם הרופא שלי דיברתי בעיקר עליו. והוא רשם כל מיני
דברים. אמרתי לו שאני לא יכול לצאת משם לעולם ואני לא יכול
להסתדר עם בני אדם ושאני פוחד מהם פחד מוות. ראיתי שהוא רשם
שהתחלתי לדבר רק מאז שפגשתי את רן. אני ורן ישבנו במרפסת
והחזקנו ידיים. ואז אבא שלי בא. כשראיתי אותו התחלתי לבכות
ורציתי לצרוח, אבל רן אמר לי שהוא לא יעשה לי שום דבר רע. ושאל
אם אני רוצה שהוא ישאר, אז אמרתי לו שכן. ואבא שלי שאל אותי מה
שלומי ואמרתי לו שטוב בגלל שפגשתי את רן והוא נראה ממש כועס,
אבל הוא לא אמר כלום. הבנתי שהוא ממש לא אוהב את רן. ואז אבא
שלי שאל אותי אם אני חושב שאני יכול לצאת משם, ואמרתי לו שלא,
כי אני נורא מפחד ורן אמר לי שאין לי ממה לפחד בחוץ ושאני אוכל
לצאת מהבית לאט. ושאבא שלי  ונועה ירחמו עלי ויתנהגו יפה. אז
חיבקתי אותו ואבא שלי כמעט הקיא מזה שהוא ראה אותנו, והוא אמר
שאני משוגע. אז התחלתי לבכות. ואז רן אמר לו שיפסיק להרוס את
כל מה שהרופאים הצליחו לתקן. ואחרי שהוא הבטיח לאבא שלי שהוא
לא יעשה לי שום דבר שיפגע בי (בניגוד אליו) כי אני מאוד פגיע
אז אבא שלי נרגע. ואחרי כמה ימים החלטנו שנצא מהבית חולים
ביחד. אחרי שיצאתי נשארתי בבית הרבה ימים ורן בא אלי. נועה ממש
אהבה אותו . ואחרי כמה זמן התחלתי לצאת מהבית. בהתחלה רק
טיילתי עם רן, אחר כך הלכנו למקומות שיש בהם הרבה אנשים כמו
סרטים, ואחר כך כבר באתי אליו הביתה. המשפחה שלו היו ממש
איומים.  אבל זה לא הפחיד אותי כי הייתי איתו. ולאט לאט, וגם
בגלל הכדורים, הפסקתי לפחד, והלכתי לבית ספר לכמה ימים
האחרונים שנשארו. ועכשיו אם אני עולה לפעמים לסוף של המדרגות
בבניין, זה רק איתו.

2004