1.

אני זוכרת שליליאן נולדה, אמא היתה מודאגת . כי הם לקחו אותה
ליותר מידי זמן , היא ישבה ובכתה שעות עד שהרופאה נכנסה שוב
לחדר. היא אמרה שאין מה לדאוג שהתינוקת נורמלית לחלוטין ושיש
שלה שני רגליים ושתי ידיים וחמש אצבעות בכל יד, מה שהצחיק אותי
בתקופה כי לאיזו ילדה אין את הדברים האלו ... ואז הגיע ה"אבל"
הגדול. זה לא רציני , בכלל לא רציני היא כמו כולם אבל יש לה
בעית עור קטנה , קטנטונת ... ואז האחות נכנסה עם התינוקת . היא
היתה כולה סגולה ומלאה בצלקות ודם מקריש, אמא אמרה לאבא לקחת
אותי מהר משם כי אני קטנה מידי בשביל לראות , אבל כבר ראיתי.
כשאני חושבת על זה אולי עדיף היה אם היתה נולדת בלי יד או רגל
או אפילו אם היתה משותקת בחצי מגופה , כי כלום לא יכול להיות
גרוע מלהראות כמו מפלצת, אני זוכר שהיינו לוקחים אותה לגן
שהיתה קטנה , אנשים אז היו עוד מודאגים ושאלו מה לא בסדר איתה
. הדבר לא נמשך זמן רב , כהיא גדלה קצת כבר אי אפשר היה ללכת
ברחוב  מבלי לראות את מבטי הסלידה בפניהם של אנשים, ילדים
קטנים היו בורחים מפניה , מסתתרים  בין רגלי הוריהם . אני
זוכרת שהייתי חושבת מה יקרה לה שתגדל , מי ירצה להיות חבר שלה
, מי ירצה לעבוד איתה , מי ירצה להיות איתה ולנשק אותה שהיא
ככה. היא תשאר לבד כל חייה.
אמא לקחה אותה למליון רופאים , כולם אמרו את אותו הדבר . אין
מה לעשות זה גנטי , גם ניתוח פלסטי לא יתקן אותה , העור ימשיך
להתעוות . המקסימום שיכלו לעשות זה להביא לה כל מיני משחות
להקל על הפריחה. אימי כל פעם היתה מתמקדת במשהו אחר , טיפולי
לייזר נסיוניים שקראה עליהם באינטרנט , טיפולים אלטרנטיביים ,
משחות פלא חדשניות אבל כלום לא עזר , היא היתה מעוותת , היתה
מקולקלת והיתה הבת שלה.
הייתי תמיד מגוננת עליה , תמיד היתה כה שקטה ועדינה , משהו היה
חייב אני זוכרת פעם שלקחתי אותה מבית ספר וילדות מהכיתה שלה
זרקו עליה מקלות וקראו למה שזיץ מיובש , פיצצתי להן את הצורה ,
לכל אחת מהן . האמהות שלהן קראו למשטרה ואמא לא יודעה איפה
לקבור את עצמה, אבל אני ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון . כל מי
שמתעסק איתה מתעסק איתי.  בתיכון היתה תמיד לבד , בהתחלה היתה
עולה מהר לחדרה , נועלת את הדלת ובוכה. לאחר מכן היא פשוט היתה
שותקת , מתכנסת בעצמה , בתוך הספרים שלה , בתוך הדיסקמן שלה ,
מתנהגת כבלתי נראת . אמא שלנו היתה אומרת לי שכדאי שאני יעודד
אותה ללמוד יותר , כי ככה היא תהיה לפחות משכילה , אבל היא לא
רצתה . היא היתה ממוצעת ומכוערת.
התחננה להתגייס , להיות בדיוק כמו כולם. כל ראשון ורביעי נסעה
ללשכת הגיוס עם אישורים רפואיים חדשים שיוכיחו שהיא בן אדם
נורמלי ושהיא לא תתקלף ברגע שישימו לה מדים . אבא שלנו עודד
אותה , אמר שזה יעשה אותה בן אדם חזק יותר. לא רציתי שתתגייס ,
לא חשבתי שהיא תשרוד במסגרת הזאת ושהיא בכל מקרה תהיה סתם
פקידה מסריחה כמו שאר הבנות בצבא, אבל שמרתי את זה לעצמי.
הציבו אותה בבסיס אפסנאות באיזור המרכז. ביום הראשון חזרה
וסיפרה שהיא מוצבת כפקידת נגד לוגיסטיקה. ביום השני אמרה שכבר
העבירו אותה למחסן, ושזה תפקיד הרבה יותר אחראי , כי היא עושה
ספירות וקבלות וניפוקים ולא סתם פקידה שמגישה קפה, נכון ככל
שזה יהיה שנינו ידענו שחוש האחריות שלה לא היה פקטור בההעברה
הזאת . תיראתי לעצמי אותה יושבת לבד במחסן חשוך סופרת ברגים או
כל מה שהם מאחסנים שם , כמו מפלצת שצריך להחביא. ביקשתי ממנה
את המספר של מפקד היחידה שלה, רציתי לצעוק עליו על איך הוא מעז
לתת לדבר כזה לקרות. אבל היא אמרה שהיא כבר גדולה ושיכולה
להסתדר כבר בעצמה ואני צריכה לעזוב אותה כבר בשקט. אמא שלנו גם
התערבה ואמרה לי שאם הייתי משקיעה בתואר של את הזמן שאני
משקיעה בלחפש לליליאן אוייבים מתבי היה יותר טוב. ידעתי שהיא
צריכה אותי , שהיא בחיים לא תעז להגיד מילה לאף אחד, אך
לראשונה בחי שתקתי.

2.

יום אחד למדתי בחדרי שמעתי אנשים משוחחים. ירדתי למטבח וראיתי
שם את ליליאן עם חיילת אחרת, "זו שירן היא מהבסיס שלי", אמרה .
היא היתה גבוהה , חיטוביה בלטו במדי הדקרון הצמודים שלה. היא
היתה יפה ומטופחת, היא היתה כל מה שליליאן היא לא. זה היה מוזר
לראות אותה עם משהו אחר בבית אף פעם לא היתה לה חברה במיוחד לא
אחת כזאת.
מאז היו כמעט בלתי נפרדות , היתה מבלה איתה שעות וכאשר היתה
לבדה , לא הפסיקה לדבר עליה , על מה שחבר של שירן עשה , על אמא
של שירן , על הטעם שלה , הבגדים שלה ... שירן , שירן ,שירן.
היא הפכה לבן אדם שונה , פתאום היה אפשר לראותה מחייכת מידי
פעם , ולנהל איתה שיחה בה הוציאה יותר משני מילים מפיה מבלי
להתבונן על הריצפה. אמא ואבא היו מאושרים מהטנספורמציה , פתאום
הבת הקטנה שלהם התחילה לחיות.  היא אפילו התחילה להתאפר ,
מעולם לא נתנה לי אפילו להתקרב אליה עם צללית, אבל כעת היא לא
יוצאת מהבית בלעדיה.
שנאתי אותה, עם הרגלים הארוכות והחטובות והחיוך המושלם שלה,
משהו בה לא הסתדר לי, הייתי חושבת שאולי זו הכל מתיחה ויום אחד
ליליאן תחזור הביתה בוכייה ומושפלת לאחר שגילתה שהכל היתה
תרמית גדולה וזו תהיה אחריותי לנחם אותה , כמו שהיתה קטנה.
כעסתי על עצמי כל כך על המחשבות האילו , למה אני לא יכולה
להיות שמחה בשבילה?  האם היא לא אדם כשאר האנשים? האם זה כל כך
מופרך שמשהו יאהב אותה למרות כיעורה? . אולי זה תמיד היה כך ,
אולי הפכתי אותה למפלצת מבודדת בגלל המחוייבות האגואיסטית שלי
להיות האחות הגדולה והמגוננת . איזו מן אחות מעיזה להכניס
לאחותה הקטנה לראש שאף אחד לא יאהב אותה חוץ ממנה , שנאתי את
שירן ובמיוחד שנאתי את עצמי.
הורינו היו מאוהבים בה , היו מזמינים אותה לארוחות ואפילו
לאירועים משפחתיים. אמא שלנו ואמא של שירן היו מדברות שעות
בטלפון , כאילו הכירו כל חייהן . הם אפילו הזמינו אותם
לאירועים משפחתיים למרות שרוב הזמן הם סירבו בנימוס , כעת שמה
של שירן לא היה נעוץ רק בפיה של ליליאן הוא היה בכל מקום וככל
שחברותן התהדקה אני וליליאן התרחקנו.

3.

זה היה אולי חודשיים אחרי אותו יום גורלי. שמעתי שתי נקישות
עדינות בדלת.  "ליליאן בבית?" , זו היתה שירן הגיעה כל הדרך
מכפר סבא על אזרחי באמצע הרגילה שלה. "ליליאן, נשארת מאוחר
היום , היא תחזור רק עוד שעה בערך . את יכולה להשאר כאן עם את
רוצה", עניתי לה בטון הנימוסי ביותר שהצלחתי ליצור. היא
התיישבת בסלון על הכורסא הכפולה , חייכנית , מנומסת, רציתי
להרוג אותה. מזגתי לה קולה והתיישבתי לידה, "אני יודעת איך את
מרגישה", אמרה בפתאמיות, "סליחה" ... , "אני יודעת איך את
מרגישה כי גם אחי שונה",  אז היא פשוט מרחמת עליה בגלל אחיה ,
ידעתי שיש כאן מניע נסתר, "לאחי יש תסמונת דאון", היא המשיכה,
תסמונת דאון!!!!! את משווה את בעית העור של אחותי לפיגור השיכל
של אחיך, איך את מעיזה, "מה הקשר...", הגבתי באיפוק , "את
יודעת אני יודעת איך זה עם אנשים כאלו" .