אני נחנקת
בקרים קרים מנערים אותי משינה
דרך פתח צר אני נדחקת בידיו של היומיום
אל תוך קופסת בטון ריקה
ונשימות מפלחות את המחנק המיוחל
שכמעט הצלחתי לסגל לעצמי
במזלגות הם מסרקים את שיערי.
אני מוטלת על מושב בקו ישיר אל השיגרה
כוויות קפה על לחיי וצווארי
נשיקותיו של היומיום נכפות עליי שוב
כשהוא פורם את כפתורי חלומי.
שפמו המלוכלך, בו נלכדו הכוכבים והירח
דוקר את גבי ושורט.
הוא מושך עוגן אחר עוגן שהטבעתי בתוכי.
אני נזרקת החוצה בתחנה האחרונה
ולוח הזמנים המשוריין
קושר אותי לרגלו התותבת.
כל שעות היום אתעסק
בתיוק המחשבות
על פי האלף-בית
בסוף היום,
זו כבר שגרה
אמות מייסורים בטרם עת. |
