בימים בהם היופי האביבי מגלה את פרצופו השני והאובך והערפל
הופכים את החושים לעיסה אחת של אי בהירות, כמו טריפ רע, הן
כולן חוזרות אליי. כל הדמויות מסביבי שנשמו עצב מורעל או חשו
כאב שאין לשאתו לבד. מתערבבות יחדיו לדמות ללא צורה, ללא פנים.
או לעתים רק מסיכה כואבת, כועסת עליי. תמונה בלתי נשכחת, פנים
מעוותות, שתרדוף אותי לנצח בחלומותיי. אותה מסיכה שהגעתי עמה
למדבר, לקצה העולם.
כשהאביב נהיה שקט ליום אפרורי אחד והדממה היא המנגינה שבראשי,
אני רואה אותן יחדיו מצביעות עליי. אוויר מזוהם חודד מתחת
לעיניים, מסמא אותי לרגע אחד בלתי נשכח. לובן שאינו טהור
מתבונן בי מתבוננת דרכו, על כל הכאב שאולי יכולתי למנוע.
אני זוכרת שישבתי ואחזתי בידך וליטפתי את ראשך. הבטחתי שהכל
יהיה בסדר. וכשהלכתי לקנות לך משהו להרוות בו את צמאונך התחננת
שלא אשאירך לבד, ואני הבטחתי שאחזור במהרה. כשחזרתי כבר לקחו
אותך משם לחדר אחד ולא הצלחתי למצוא אותך.
השדים הקטנים נטפלים אליי ולא נותנים מנוחה, מחדירים אשמה
שאינה שלי. אבל אני רואה אותן בכל מקום, מביטות בי בעצב
החודרני ולא יכולה שלא להרגיש אותן. היד שתמיד הושטה אליי היא
היד שאני הייתי צריכה לתת ולא להשאירך לבד במסדרונות האפלים,
בחדרים המחניקים. המחשבה על עינייך העצובות והדם הקרוש על
הפנים לא מניחה לי.
בימים בהם האביב מוציא את השדים שבו הם תמיד מוצאים את דרכם
חזרה אליי, שבים להזכיר איך לא מצאתי את דרכי חזרה אלייך.