עבר הרבה זמן של הכחשה והתמודדות עם החיים. ההוא כועס עליי,
האחר חושב שאני רחוקה, מישהו אומר לי שאני לא מבינה אותו,
והרביעי חושב בכלל שאני יותר מדי מבינה שזה מפחיד. דיכאונות של
יום ראשון אחר הצהריים ומלנכוליות של ארבע בבוקר. אלכוהול בטעם
מים חריפים וכוכבים שבכלל לא נראים יותר.
לפני כמה ימים ראיתי תוכנית על אדם שיוצר קשר עם מתים, המתים
מדברים איתו והוא מעביר את המסר שהם כביכול רוצים להעביר
לקרובי משפחותיהם שיושבים באולם עם קהל מלא השתאות.
רציתי להקיא.
רציתי לברוח לאיזשהו עולם "לוני טונס", העולם בו הוא היה נמצא
מדי פעם כשהייתי מדברת אליו. "אסטרונאוט", הייתי אוהבת לקרוא
לו, פעם מרוב עיצבון צעקתי עליו ואמרתי לו "בול עץ! זה מה
שאתה, בול עץ! אפשר שמונים אלף פעם לקרוא לך מיכה מיכה מיכה
ואתה עדיין תשב עם העיתון ולא תרים את הראש." באותו יום הרגשתי
ממש רע וכתבתי לך מכתב התנצלות והנחתי על המיטה ליד ספרי שר
הטבעות שלך. אתה זוכר? באת אליי לחדר וראית שאני בוכה. חייכת
אליי עם חיוך "גופי" ואמרת שזה בסדר... ואני כל כך רציתי
שתכעס.
אהוד מנור נפטר, שמעתי על איש האשכולות בחדשות. אימא ואני
ישבנו במטבח והאזנו בעצבות בלתי נעכלת לידיעה שעוד אדם טוב הלך
לעולמו.
עוזי חיטמן היה גיבור הילדות שלי, בשבעה של מיכה ישבתי עם
קבוצה של חברים טובים וראינו קלטת ילדים שלו. אירוני.
כל הטובים מתים.
האנשים שעליהם בנויה האנושות. האנשים שהצליחו להבין את ערך
החיים.
את יושבת מול המסך ובוכה על מר גורלך ובאיזשהו שלב בא לי
להרביץ לך כל כך חזק כדי שתעוררי.
תתעוררי!
תסתכלי מסביבך.
הלוואי והיו לי את המילים המנחמות בשבילך ואת ה"יהיה בסדר"
שלוף על הלשון מוכן לירות החוצה.
אחת התכונות הדומיננטיות בי היא שהיא שאני לא מסוגלת לשקר.
אני לא מסוגלת לשקר לך, אני יודעת שלא יהיה בסדר. בהתחלה את
תכאבי, ותבכי ואת תוציאי את הזוהמה של חצי שנה ויותר אל הכרית
שספגה את כל החלומות הסוריאליסטיים והפנטסיות.
את תבכי, ואת תעברי והלאה.
לאף אחד לא מגיע את הכאב שבאובדן.
ביום חמישי נסעתי לתל אביב לפגוש אחד שחשוב לי. יש רגעים קטנים
בחיים בהם אתה מצליח להבין את ערך החיים. אם זה בשני אנשים
שעומדים על החוף מעיפים עפיפונים שמאיימים לפגוע בך או אולי
אפילו סתם עיר סואנת מלאת חיים. רחש המכוניות היה כמו פעימות
לב שפעמו בשבילי, מתוכי.
הוא גרם לי להרגיש חיה, הוא גרם לי להרגיש אמיתית, הוא גרם לי
להרגיש.
להרגיש אחרי הרבה זמן של הכחשה והתמודדות עם החיים. הרבה זמן
של שטויות לא פרופורציונאליות ומריבות חסרות היגיון של מי
משקיע יותר ומי מבין יותר.
התפרצתי.
בכיתי אל תוך החולצות שלך והרגשתי שוב את הדם זורם בעורקיי,
מחפש דרכים להעניק לי אנרגיה.
לפני כמה שבועות הידיד הכי טוב שלי אמר לי שהוא לא מכיר אותי
יותר. פתאום התעוררה אצלי נורה אדומה וזכרונות של ביחד חזרו
לתודעה שלי. בתהליך העצמי של הבנה איבדתי את אלו היקרים לי. או
אולי זה הם שאיבדו אותי?
איך זה שאתה היית מצליח לחייך כשהכל נראה שחור?
כשהלכנו לראות מגרש השדים הגנבת אותי פנימה לקולנוע למרות
שהייתי קטנה מגיל 16, אתה צחקת רוב הסרט ואני התחפרתי עם הראש
בכתף שלך.
אמרת לי: "בחיים צריך לדעת לקחת דברים בהומור", ואני פשוט
קברתי את הראש בין הידיים כמו שילדה קטנה ומפוחדת צריכה לעשות
וייחלתי שהראש שלה ושלי יפסיקו להסתובב.
"בחיים צריך לקחת דברים בהומור" הרהרתי לעצמי בכמה ימים
האחרונים. נורא מתאים לי להפוך להיות הצינית שאני לא, ולומר:
"צוחק מי שצוחק אחרון הא?"
מדי פעם אני מדמיינת אותך לידי, אפילו עכשיו כשאני כותבת אני
יכולה לדמיין אותך יושב פה וקורא איתי וכולי מתמלאת עור
ברווז.
אם היית יודע כמה אני מתגעגעת אליך. אם היית יודע כמה אני
מעריכה אותך...
אנשים לא מבינים את הערך של החיים. מעדיפים להתמקד בשטויות
הקטנות של החיים, שנכון, חייבים לציין, הן חלק מהחיים השוטפים
וחייבים להתמודד איתן.
אני נאחזת בגלגלי הצלה קטנים שגורמים לי לצוף. מדי פעם אני
רואה אותך דרך שי, האסטרונאוט, ואלון הפיקח. אני מאמצת אותם אל
ליבי ולא מרפה.
יושבת ומוציאה הסתבכות חוטים תת-עורית נפשית החוצה, חוט אחר
חוט ומשילה ממני מילים כואבות שהצלחתי להכחיש.
ונקברת בזיכרונות שלך.
אני מתגעגעת.





תודה לרן שלמרות כל העצבות שנכתבה פה על הדף גרם לי לחייך.