מה בדיוק עשיתי שם, אני לא יודעת, להגיד שאני מתחרטת על אותם
רגעים, אני לא יכולה. להגיד שזה הדבר הכי נכון בעולם, אני
אפילו לא מעיזה. עכשיו אני חוזרת לעצמי, אוספת כל מה שזרקתי
מסביבי.
הייתי בת 17, למה העולם כבר מצפה ממני? - שאעשה שטויות ואתנהג
בחוסר אחריות!
וזה בדיוק מה שעשיתי, בדיוק לפי הספר. זה קרה בתקופה של עונת
מעבר, השעון כבר היה שעון קיץ אבל באותו סוף שבוע לא הפסיק
לרדת גשם וכרגיל - לי היה קר. נפגשנו ביום חמישי בערב, הוא רצה
לדבר איתי על "משהו מאוד חשוב", אני לא זוכרת את עצמי כל כך
מאוהבת ואוהבת כמו שהייתי כשהייתי איתו. הייתי מאוד לחוצה
מהמפגש הזה, מה כבר יכול להיות כל כך חשוב, הכל בינינו הלך
מצויין, התקופה הכי יפה של שנינו, לדעתי לפחות.

- "מה אתה בעצם אומר? שזה צריך להיגמר?"...
- "בייבי, אני מצטער, אני לא יכול להמשיך לשקר, זה כל כך קשה
לי כשאת בוכה..."
- "מה אתה אומר?! קשה לך?! אז פעם הבאה, אל תסתכל עליי כשאתה
זורק אותי לכלבים כי אתה חושב שאתה לא בנוי למערכת יחסים שכזו
וש"השגרה השגרתית" הזו כבר לא מתאימה לך!"
- "בייבי..."
- "אני לא תינוקת ואני כבר לא שלך, אז קח את עצמך ותעוף לי
מהעיניים"

- "חתיכת בן זונה", מילמלתי מתחת לשפתיים בין דמעה לדמעה,
חיפשתי לאיפה לברוח, חיפשתי מקום לצרוח, בעיקר חיפשתי הרבה
טישו לנגב את הדמעות המזדיינות האלו שלא עוצרות.
כעסתי על כל העולם הדפוק הזה, לא יכולתי לחזור ככה הבייתה, אני
שונאת שאימא תמיד מחטטת ושואלת שאלות. הלכתי לדנה, המפלט
הקבוע, לא היה אצלה אף אחד, רציתי למות. דידיתי לי בהמשך
הרחוב, נראית זוועה בגשם הכבד ועוד בוכה. נתקלתי בידיד שלי,
טיפש-עשרה ממוצע שתמיד ניסה להתחיל איתי, הציע שנלך אליו.
אמרתי לעצמי "למה לא?", גם ככה קפאו לי השחלות מהקור והעצבים
כירסמו לי את כל האיברים הפנימיים שלא קפאו בשלב הזה. ניגשתי
לשירותים ושטפתי פנים עד שהן נראו סבירות, הוא הציע לי בגדים
להחלפה, כמובן שהסכמתי. אני מכירה אותו מכיתה ג' אז הרגשתי
בנוח לגמרי להחליף לידו בגדים. כשנשארתי בחזייה ובוקסר צמוד
שספוגים במים, הוא ניגש אליי מאחורה, הניח את הידיים החמות שלו
על הבטן שלי ונישק לי את הצוואר, הוא אמר לי באוזן: "אל
תתלבשי, זה מיותר...", לא זוכרת מה שהוא המשיך להגיד, נזכרתי
בכל מה שדודי אמר לי והדמעות זלגו מעצמן, בעוד ניר, הידיד שלי
מפשיל את רצועות החזייה, מסובב אותי אליו, מושיט את היד, מעמעם
את האור, אחרי שנייה וחצי אולי, הייתי עירומה לגמרי, שרועה על
המיטה, רעמים חזקים מבחוץ ואני מתמכרת לתחושה שמטשטשת לי את
הכאבים, כאבים שלא עוזבים, לא מרפים, כל כך כואב שאפילו את
הפעם הראשונה שלי שכחתי להרגיש. עצמתי את העיניים ודמעה אחרונה
זחלה לה מבין הריסים ושכחתי ממך.
ניר דהר מעליי, התחלתי לשתף פעולה, מתוך הנאה, זורקת לצד כל מה
שקרה. נשטפת במערבולת של זיעה, גניחות והלמות לב מואצות.
הייתי עייפה, כשהתעוררתי, ברחתי בשקט ובכיתי כל הדרך הבייתה,
באמצע הלילה, כשהגשם התחיל שוב לבכות איתי, פשוט נעצרתי,
נעמדתי והתחננתי מכל טיפה שתשטוף מהגוף שלי את הטעות הנוראה,
שתנקה ממני את האשמה, צרחתי כל כך חזק ואיש לא שמע חוץ מאיזו
שכנה זקנה שצעקה שאעוף משם.

יום שישי הוא לא הפסיק להתקשר, ואני... לא עונה. השם שלך מהבהב
ואני נקרעת מבפנים. שלחת רק בערך 100 הודעות - שאתה כל כך
מצטער, שהיית שמוק רציני ושאף פעם לא התגעגעת ככה למישהו או
למשהו. יום שבת, אני מתחת לשמיכה, עם תה, קצת התקררתי, חבילה
ענקית של 'קלינקס' לידי, לא בשביל הנזלת, בשביל הדמעות. פתאום
הגעת וישר אמרת "לפני שתזרקי אותי מהבית שלך, אני חייב להגיד
לך משהו ואני רוצה שתשתקי ותקשיבי..." אף פעם לא היה לו את
הביצים לדבר אליי ככה, הבטתי בו בהקשבה, מלאת צער והוא אמר,
"זו פעם ראשונה שאני עושה כזו טעות, פעם ראשונה שאני מועד
בצורה מגושמת שכזו, בייבי, אני חמור, מגיעה לי כל טיפת שנאה,
מגיע לי לבכות בשבילך את כל הדמעות שבעולם, פשוט, אין אף אחת
כמוך, אף אחת כמוך... ורק אחת כמוך היא בשבילי, ורק את, רק את
שלי" ואני הקרצתי נהר של דמעות כמו מטורפת, מנסה להסדיר נשימה
לשווא, איכשהו הצלחתי לפלוט - "אני מצטערת..."

- "את מה?!..." והוא פשוט בכה, נתן אגרוף בעוצמה שלא ראיתי
אצלו אף פעם כנגד הקיר והיד שלו החלה לדמם.
- "אפילו אחת כמוך כבר לא נשארה לי, אני כזה אידיוט..."
הוא הסתובב באיטיות שהטריפה אותי וזחל החוצה בהשפלה, כל כך
לאט, כל כך קרוב. אבל אני, לא משנה כמה נאבקתי בעצמי, לא
הצלחתי לפלוט מילה אחת ולעצור אותו לפני שהוא נעלם לתמיד. וכל
מה שהצלחתי הוא להטיח את הדמעה הזו, עם ההשתקפות המושלמת שלו
על כף היד שלי. הרגשתי כאילו ואלוהים מנסה למחוץ אותי לכדי
קובייה קטנה, כל האיברים שלי התחלפו במקומות.
איך בגדתי בשני הדברים הכי חשובים לי, האהבה שלי והגוף שלי, אף
אחד מהם לא ביקש להישרף ולהישחת כמו שקרה. עכשיו אני מישהי
אחרת, אולי יותר מעניינת, פחות שלמה...

מאז נשבר לי הלב כמה פעמים, והגוף שלי חווה גברים נוספים.
אני רואה אותו כמעט כל יום בקמפוס, הוא הפך לגבר מקסים והברק
בעיניים שלו עדיין מרקיד לי את קצות העצבים. אני תוהה אם יום
אחד אעז לגשת ולהתחיל מחדש, תוהה אם הוא יקבל אותי אליו.
ואולם, אינני מתחרטת על אותם רגעים...