לילה. כוכבים נוצצים זרועים בשמיים כשטיח יהלומים, רוח קרירה
משחקת בשערותיי ושוב אני חושבת, חושבת עליך.
אחד הכוכבים שם למעלה קרוי בשמך, אני קראתי לו כך כדי שבכל
לילה לפני שאני הולכת לישון אוכל לראות בו את פניך, את חיוכך.
עכשיו הוא מחייך אליי, הכוכב, מזכיר לי שאתה אי שם חושב עליי,
מתגעגע.
הרי הגעגועים הם שפה בפני עצמה. שפת הדממה בין שני לבבות
רחוקים, שני ללבות שכל אחד מהם הוא בעצם חצי לב אשר מחכה לרגע
בו יוכל להפוך לשלם, להתאחד עם חציו השני ולפעום איתו באותן
פעימות. לבי מחכה לרגע הזה, לרגע בו יוכל להתאחד עם לבך.
אך בינתיים אני נזכרת באותם רגעים קסומים בהם אנחנו יחד, בהם
אתה מחבק ואני מחבקת ולבנו שלם.
אני נזכרת באותם רגעים בהם אתה עוטף אותי בחמימות גופך,
באהבתך. אצבעותיך הרכות מטיילות על גופי וגורמות לשערותיי
לסמור. אתה מנשק, מנשק עד שלא נשאר לי אוויר בגוף.
אני נזכרת איך אנחנו נסחפים ביחד, כאשר אתה איתי ואני איתך,
אתה אוהב ואני אוהבת. כאשר הריחות של שני הגופים מתערבבים
והגופים הופכים לאחד, אחד שלם.
רק חבל שכל אלה הם רק זכרונות מתוקים.
באותן תקופות בהן אנחנו לא יחד אני מתחילה להתייאש, להרים
ידיים. באותן תקופות נדמה שלבי פועם חלש יותר ועם כל יום שעובר
פעימותיו נחלשות עוד יותר.
אך באותו שבריר שנייה בו שוב עינינו נפגשות ושוב אנחנו יחד הכל
משתנה ואנחנו נסחפים בעולמנו החלומי, שוב...