שבע השנים הרעות יורדות בבצורתן
וברחובות, האבלים, שומעת קריאתן?
משמי ברכה סדוקי תכלת,
על אזניים ערלות קריאתך נופלת.
כפופי עתיד, זקופי עבר,
מבינים שתור הזהב נגמר.

טעמו של טל שחר נותר,
כטעם השעה, מאובק ומר.
מחזורי הענק רועמים במרחק,
האויר כחבל תליה מהודק.
הצבעים בך דוהים כבידי כובס לא מיומן,
שבע השנים הרעות כבר כאן.

מן היער הצל מאיים לקלל,
שבע שנים עמך מתפתל.
קללת הנביא לא תוסר,
לא, הפעם לא גזר דין מקוצר.
רחמייך אזלו עם טיפות אחרונות,
לא נותרו צדיקים, אין שלמות לבנות.
תלית תכלת נעשית אדומה,
הגוף העוטה - אמת ערומה.
עד שכל שצחק מבכה,
ההווה, מצפוניו מנקה.

רק אז, משורר המולך בעטו
יאמר אל המון הבא לקראתו;
'יזכור', לשנים הבאות,
היום נגמרו שבע השנים הרעות.