מת הלילה, נולד בוקר נושן
שכחה על עצמה דמעה לבכות על אובדן.
מהלך בשלווה בגיא צלמוות אותו כולם מספידים
מסניף עובש הפרחים שקמלו, מהנהן לחסרי הסיכויים.

תוהה מתי עזבתי וכיצד שכחתי מעצמי להיפרד
קמצוץ זיכרון מבעבע, מצביע על היום בו החלטתי להתאבד.
שנים הילכתי בינכם, חצי חי, הרבה יותר מחצי מת
המיית הרוח לחשה: "אין דבר כואב יותר מהאמת".

במעמקי האדמה אין טל המחייך מדפנות עלה שובב, רך בימים
מהצוהר בחדרי לא ניתן להבחין אם מדובר בלילות שמא בקרים.
סגרירות הנשמה התחלפה בסערת גשמים, היורה בישר על בואה,
על העתיד להתרחש נכשל לבשר גם גדול אנשי הנבואה.

"החזירו אותי הביתה"' צעקתי בקול נשנק, חנוק דמעות
טרוניות ותחינות של פחדנים נופלים על אוזניים ערלות.
לו רק ניתן היה להשיב הגלגל לאחור, תחבתי בקשתי לבקבוק
המשאלות,
לאבודי המחשבה אין תקווה, בקשתם טובעת בים האכזבות.

נותרתי לשבת לבדי, כותב הגיגיי בלימון על חול הנשייה,
רסיסי הגלים התאחדו עם מילותיי, לקחו עימם הנשימה האחרונה.