אני חושב שאחד האתגרים הכי קשים הניצבים בפניי כיום הוא להגדיר
את עצמי, ובעיקר את הקשר שלי למושג השנוא עליי ביותר: "עתיד".

מה כל כך מפחיד במושג הזה?
הציפיות?
החשש מכישלון?
אולי בכל זאת איכפת לי עדיין מה אחרים חושבים.

אולי הגבול המרגיז הזה, החוצץ בין הרצון לעשות טוב לי
ולאחרים,
ובין הפחד מהיום האחרון.

היום האחרון הוא לא פחות ולא יותר "יום הדין".
יום הדין בכבודו ובעצמו.

פאקין "יום הדין"... וואו.

היום בו אביט לאחור אל חיי מהקצה המרוחק ביותר שלהם,
ואשאל את עצמי בכנות אמיתית:

האם עשיתי נכון?

ואני לא מבין למה בכלל צריך להיות לי אכפת.

כי הרי בכל מקרה זה יהיה הקצה של חיי, ממש טרם מותי.
אז מה זה משנה אם אדע שעשיתי נכון או לא?
מקסימום תהיה לי הרגשה רעה שתלווה אותי בתקופת הזמן...
תקופת הזמן המאוד קצרה הזאת,
בין אותו מבט לאחור בקצה של חיי,
לבין הרגע האחרון ביותר של תודעתי.

האם ניתן להסיק מכך שבהכרח מה שחשוב באמת הוא רק צד אחד של
הגבול שהזכרתי?

חשוב באמת למי?
חשוב לי?
או חשוב לאחרים.

כי אולי רק צד אחד חשוב לי, והצד השני חשוב לאחרים.
והרי אם האחרים חשובים לי, אז אותו צד בעצמו חשוב גם לי.

סביר להניח שיהיו אלו שחשובים לי, שהצד השני חשוב להם,
ולכן מכאן בהכרח שהצד השני חשוב גם לי.

איזה מין גבול מרגיז בין שני צדדים מרגיזים.

טוב, התעייפתי.
נראה לי שמספיק.