להיעלם. איך עושים את זה, שמישהו יזכיר לי?
כמה שוטים... אפילו לא התכוונתי לשתות. הראש טיפה מסתובב, ושוב
אני מוצאת את עצמי שרועה בקרוואן, ושוב מאבדת את עצמי לצלילי
מוזיקה רועשת (פרל ג'אם, הפעם) בין לבין המחשבות, שהן שוב
עליה, כמובן. במרווחים שבין געגוע לדמעה אני מרימה את הראש
המורכן, וקולטת ששתי החברות הכי טובות שלי (שגם במקרה מכירות
אחת את השניה מפאקינג גיל אפס) מחליטות להחליף נוזלים יחד עם
עוד חברה שלי. מחזה זוועתי ביותר. או שאולי המחשבות עליה הפכו
את הכל לנורא בצורה כל כך קיצונית...
ואני תקועה שם. השד יודע למה. בוהה בקירות, לא בטוחה איפה
לקבור את עצמי.
"שמישהו יקח אותי מכאן", סיננתי. המילים נבלעו בין עודף פוזה,
סטיות ולחישות למיניהן שהציפו את האוויר... אולי זאת הסיבה שהן
לא זכו לתגובה.
החלטתי שהמצב הזה עובר את מכסת הגועל נפש שאני מוכנה לסבול.
קמתי בסחרור קליל, במטרה לבדוק מה קורה בחדר השני. אני מניחה
שעצם העובדה שפתחתי את הדלת, והיא מיד נסגרה לי בפרצוף לא
העידה על כך שהאנשים שהיו בחדר אוהבים אותי ודואגים לי.
"כולכם מגעילים. ביי." הודעתי, ויצאתי מהקרוואן. זה לא שינה
יותר מדי לאף אחד...
נחמד לדעת כמה החברים שלך שם בשבילך כשאתה צריך אותם.
התעוררתי לקולות שיעול, המזכירים לי מחנק עתיק בגרון, שהתקבע
שם, ומסרב להתפנות.
מחשבות על בית ופירוק, על ריחוק בנגיעה, נושאות אותי אלייך,
שוב. את כל כך רחוקה, ואיך זה שאת תמיד שם? מופיעה מולי, עומדת
ומסתכלת, והמבט שלך קר, ולא מחבק... בתמונה עיקשת, ברורה וחדה,
המסרבת להיטשטש, בכל פעם שאני עוצמת את העיניים, ומזכירה לי
כמה אני לבד.
אני רוצה להיעלם. מנסה בכל הכוח לאמץ את המחשבה. מישהי הסבירה
לי פעם איך עושים את זה. איך עושים מה? התיישבתי, מנסה להיפטר
מהמסך הזה, שצובע את כל התמונה בשחור. אי אפשר לראות כלום ככה.
אולי מישהו כיבה את האור? אני נזכרת... היא סיפרה לי איך היא
נעלמת.
סיפור הזוי משהו, מזכיר קצת את עליסה בארץ הפלאות... רק עם
המון ילדות שצועקות, ועוד איזה באר לסביות נידח.
המשכתי ללכת... בלי לדעת לאן. רק להקשיב לתיפוף הצעדים על
הרצפה הקרה. זה הרגיע אותי קצת. מחשבות עליה מבוקר ועד ערב.
מערבולת רגשות שבקרוב נישאב אליה כולנו.
מפה לשם, פגשתי מישהו. פנים מוכרות, אבל מאיפה?
עמדתי ברוב ביטחון עצמי ונאמתי דברי הגות ופילוסופיות בגרוש
בכיכר דיזינגוף, כשביד שלי גלידה נמסה ומזכירה שהיא בעצם לא
מיקרופון... והוא היה שם, בין ההמולה. חייך אליי חיוך מוכר,
ונעלם. מה שכמה עלים עושים לבנאדם.
חם היום. השמש מלקה בי, שולחת זרועותיה בעקשנות. מערבולת
הרגשות שתשאב את כולנו ביום מן הימים קצת דועכת, לאט לאט
מתאדה, ורק אז אני נבלעת לתוכה.
אתם יכולים לתאר לעצמכם מה קורה כשנבלעים בכל הכוח לתוך חלקת
ים שמתאדה - נפלתי בחבטה עצומה על האדמה היבשה והסדוקה.
ופתאום, מדבר עצום ואין סופי הקיף אותי.
את היית שם, הסתכלת עלי במבט המקלף שלך, מיד חיברת את כל
הקליפות בחיבוק, ושוב נעלמת. השארת אותי לטבוע, בתוך מדבר, בלי
טיפת מים, וכהרגלך - בלי אוויר בגוף.
שכבתי שם בלב המדבר, אפילו בלי שקיעת שמש ללב עצוב... רק
שוכבת, מפרפרת מקוצר נשימה, וטובעת, או לפחות רוצה לטבוע, כחלק
מהניסיונות הנואשים והמיואשים להיעלם.
ופתאום, עומדות מולי השפתיים שלך. מנשקות אותי, בכל הרוך שלך,
הרוך המיוחד שמתפרץ ממך ברגע שאת נותנת את כולך, כמו שנתת לי.
זו הזיה, או רק החום? או אולי העובדה שאני מנסה לטבוע באמצע
מדבר משפיעה איכשהו?
כי את, עד כמה שאני זוכרת, נפלת לי איפה שהוא בסדק שבין החופש
שלך לקפריזות ובדידות. את לא רוצה אותי בחזרה.
אבל הליטוף הזה... הליטוף שלך. הוא באמת היה שם. וגם השקע הקטן
הזה בין הראש לצוואר, שתמיד הייתי מנשקת תוך כדי חיבוק...
מסרים כפולים. הכל כפול. או שזו שוב השמש...
