היית את כמו טל על שפתיי הצמא,
כמו שמש חורפית של הקוטב הקר.
נתת לי קמצוץ של טירוף מהנה
ניצוץ אהבה שנכבה לאלתר.

היית את ברק שהאיר את חיי
לרגע מתוק וקטן עד לא-כלום.
שברת מחסומיי ופרצת את דלתי,
שחררת לחופשי ים של רגש עצום

היית את כמו קשת אחרי סערה
נמצאת כה קרובה, שהתחלתי לרוץ.
בכל נגיעה את חוללת בערה,
בכל נשיקה את גרמת לפיצוץ.

היית הזיה של קדחת קשה
ששמה, אהבה בלי תנאים וגבולות.
כל כך אוורירית וכל כך חדשה,
נחשקת כל כך ויפה עד דמעות.

היית לי חלום שכל כך אמיתי,
יצאת מחיי והכול נעלם.
אני מתעורר ואת כבר לא איתי,
מותר לי לבכות, אני רק בן-אדם.

שיר נוסטלגי, תנחשו למי הוא מוקדש...