אני שר על דמעה טרם נולדה
בוכה בליל יתום כוכבים
קורא חרישית אל הלבנה הגדולה
געגועיי כזכרונותיי, נקברים.
העשן המיתמר מלהבת הנר מתגרה בנחיריי
אבן השיש התאחדה עם עורי,
צינת החורף מערפלת מחשבות, חודרת לעצמותיי
בקרוב יקירי יגיע גם תורי.
חייל בדיל, נלחם בתחנות רוח דימיוניות
זר דרדרים מעופש מונח על גלעד מנוכר
עולה על קו 37, אולי יתאחדו אלה הנשמות?
גיחכת לנוכח תחנוניי, עכשיו כבר מאוחר.
האדום הזה לא ישכח, שמעתי קולו והירחתיו
הצהוב המעורבב בשחור
הדמעה המכונסת בגשם, הכביש הרטיב -
נשמתך התפזרה בכפור.
אפילו לא הכרתי אותך, מעולם לא הפריע לי לספוד
לא תירגלת אותי השנה, חבל.
כשניכנסתי לכיתה שלך, אפילו הגיר החל לרעוד,
מארק, מעניין אם גם המחבל סבל. |
